כשכבים הזיקוקים ממופע השנה של נתניהו בקונגרס, נשארת תחושה של אירוע אנתרופולוגי יותר משל הפקה פוליטית. מופע סטנדאפ שבו הטקסט והליהוק המוקפדים מנגנים במקצועיות וירטואוזית על מקשי האמוציות של ציוויליזציית הקמפיינים האמריקאית, בידי אחד מתוצריה היותר מוכשרים. נתניהו במיטבו האמריקאי. שולט בקהל הנבחרים, מעביר דף אחרי דף, מקים ומושיב אותם למחיאות כפיים, כמו מטיף של יום ראשון שמחלץ ממאמיניו קריאות הזדהות.
זה היה מופע הגנה משוכלל ומתוזמר היטב של הנראטיב הישראלי, לאוזן האמריקאית, ולאלה שטרחו להקשיב לו בעולם - וללא ספק החשוב ביותר מאז 7 באוקטובר. אבל באוזן ישראלית אי אפשר היה שלא להבחין מה הוא מחסיר בנאומו. אוזן ישראלית שמעה את האיש שהימר על חמאס והקים ממשלת עוועים שחלקה ב-7 באוקטובר לא ייסלח – עומד שם ונואם כאילו מלאך ההיסטוריה יושב על כתפיו, וכאילו להחלטותיו לא היה כל קשר לכך.
ימים יגידו מה יהיו תוצאותיו ארוכות הטווח של מופע התשואות בקונגרס. רבים מהדמוקרטים נעדרו, כולל המועמדת שלהם לנשיאות. נסיעת החינחונים לאחוזה של טראמפ עשויה להפוך את העניין כולו למופע מחצית נשכח בסופרבול, אם האריס תנצח בבחירות, שהדמוקרטים לא ישכחו לו. וכך או כך המדינה הפלסטינית מחכה לפגוש אותו אחרי ינואר 2025, בין אם זה הוא או היא.
1 צפייה בגלריה
נאום נתניהו בקונגרס
נאום נתניהו בקונגרס
נאום נתניהו בקונגרס
(צילום: EUTERS/Kevin Mohatt)
אבל מרתק יותר מכל באירוע היה לצפות בדינמיקה של תגובות קהל הנבחרים. האמריקאים שטופי קמפיינים מינקות כמעט. בטלוויזיה, בשלטי הרחוב ברשתות. זו ציוויליזציה שבה הערך העליון, בתמצית, הוא פופולריות. פופולריות כפי שהיא נמדדת בנתח שוק של מוצר, במספר הלייקים ברשתות, בריבוד המקובלים בתיכון, ובמספר הקולות שקיבלת בכל אירוע – בבית הספר, בתחרות בישול, או במירוץ פוליטי.
הנבחרים שנראו קמים, מתיישבים, וקמים שוב כמו אוטומטים, בכל העברת דף של הנואם, הם קמפיינרים בעצמם. כל אחד ואחת מהם. הם נמצאים שם משום שקמפיין מתיש שעמדו בו בהצלחה הביא אותם לשם. והיה מרתק לראות איך כל דקה בנאום, כל העברת דף, דרשה מהם החלטה מהירה - לקום או להישאר לשבת. ואיך בכל פעם היו כאלה שהיססו ורק כשחשו שכולם קמים קמו גם הם. כי להיות פופולרי משמעו אף פעם לא להשאר במיעוט.
מה שמשונה בכל העניין הוא שבדרוויניזם של האקולוגיה האמריקאית, התחרות מביאה לקונגרס ולסנאט הרבה יותר אנשים רציניים מהרושם שנוצר לפעמים בתקשורת. שדה הקרב הפוליטי שם מחייב מועמדים לעבוד קשה מאוד כדי לשכלל את הכושר להיות פופולרי. נדרש כאן ידע, לא פעם רקע אקדמי, שליטה בחומר, כושר קליטה מהירה וביטוי, יכולת הקשבה ויכולת רטורית. המירוץ לפיסגה מצריך מהמתמודדים השקעה ומחוייבות טוטליים, ורבים מאלה שמצליחים להגיע אליה הם נשים וגברים מוכשרים ביותר.
לכן חווית הצפיה בנבחרי העם של המעצמה האמריקאית מתנהגים ומגיבים כאילו עברו התניה פאבלובית - גם אם היתה משעשעת בהתחלה - משאירה בסופה תהייה ממשית. נכון, מאחורי הפסאדה של נבחרי עם קיימים משחר הדמוקרטיה, הדילים והאינטרסים ופוליטיקה של השרדות לא של עקרונות. זה נתון. בקווים אלה פועלת כל מערכת שלטונית. ונכון, הם מתמחים גם בהפעלת לחצים, בהפרחת הבטחות ובשימוש ברוטלי לא פעם בכוחם האלקטוראלי. נזירות אין שם. הנואם המוכשר שעמד מולם על הפודיום הוא הדגם האולטימטיבי של ה-DNA הזה.
וכן, ישנה גם כמובן "חגורת התנ"ך" של האוונגליסטים שהתמיכה בישראל היא עבורם ציווי דתי. אין ספק, האהדה שהופגנה שני בתי הנבחרים, נובעת מרגש אמיתי, לא רק מיכולתו של נתניהו.
בכל זאת היה בהצגה הזו בקונגרס משהו מטריד. האם אמריקה זו, שנבחריה מתמכרים בקלות כזו לאופייטים תיאטרליים שכאלה, היא שעליה בנויה ההגנה על הדמוקרטיה המערבית
בכל זאת היה בהצגה הזו בקונגרס משהו מטריד. האם אמריקה זו, שנבחריה מתמכרים בקלות כזו לאופייטים תיאטרליים שכאלה, היא שעליה בנויה ההגנה על הדמוקרטיה המערבית? האם מה שראינו שם אינו מערכת שכושר האבחנה שלה נפגם ממנת-יתר של סאונד ביט? שכן לרגעים היה רושם שהם מגיבים לצליל של המילים, לא לתוכנן. ואלה נבחרי העם האמריקאי, לא איזו כת של שטופי מוח.
יתכן שאופיים של פרלמנטים איננו אינדיקטור אמין לאופייה האמיתי של אומה. גם בדמוקרטיות ולבטח בדמוקרטיות דמה. העם בישראל שלאחר 7 באוקטובר הוא דוגמה חיה לכך. צריך לקוות שגם האמריקאים כאומה ידעו להתעלות על נבחריהם, בשעת מבחן.