נגיד שאתה בן גוריון, אני אומר לסמי שלום שטרית במהלך השיחה בינינו. אתה דוד המלך מפלונסק, שעליו אתה כותב ב"ציור ללא שיר / קאסידה למחמוד דרוויש", זה שהוריד באבן רוגטקה אחת הן את היהודי המזרחי והן את הערבי.
"האמת היא" - הפרקים הקודמים:
נגיד שאתה הוא, ואתה עומד בפני המשימה ההרקוליאנית הזו: לבנות פה בבת אחת גם עם וגם מדינה, להאכיל ישוב שמספרו הוכפל בשלוש שנים ולהגן עליו ולעצב לו אתוס משותף. מה היית עושה אחרת? בחוכמה שלאחר מעשה, בשכל שנתנו לנו 73 שנים שבהן איננו מצליחים להתגבר על מה שקרה פה בעשור הראשון, מהמקום שבו אתה מצליף במילים הכי חריפות שיש בכל הטעויות והעוולות, מה היית עושה אחרת?
קודם כל, אומר לי סמי, הייתי עומד על הראש וחושב חצי שעה. אחר כך הוא אומר בכנות שהיה רועד לגמרי אפילו לגלם את בן גוריון במחזה ושעדיף להיות מבקר. ואז הוא מפרט, באריכות וברהיטות, את כל מה שאפשר היה לעשות אחרת.
שבעה עשורים וחצי לחייה של מדינת ישראל, אין נושא חבוט יותר שנדמה שאין כבר יותר מה לומר עליו, ואין נושא שחובה לדבר יותר מאשר מה שפעם קראו לו "פער עדתי" ו"שד עדתי", והיום אפילו איך לקרוא לו אנחנו לא כל כך יודעים – אבל ברור לנו שהוא חי ובועט ומכאיב בינינו כמו פעם.
אנחנו יכולים לנפנף בנתונים כמה שנרצה: באחוז ההולך וגדל של אנשים שנולדו מנישואים בין מזרחים לאשכנזים, וכמה המוזיקה המזרחית שולטת וכמה להיות מזרחי זה הרבה יותר קול ו"אשכנזי" הפכה להיות מילת גנאי ("שמעתי ילד אחד של חברים אומר שהוא לא רוצה להיות אשכנזי ואמרתי 'אוי ואבוי'", אומר שטרית). ועדיין זה כל הזמן פה. בירכתי התודעה, בתגובה הלא-רצונית לשאלה "מאיפה ההורים שלו", ששואלים בלחש אבל שואלים, ולא פחות מזה בנתונים היבשים של ההכנסה וההשכלה ומי משרת ב-8200 ויוצא להיי-טק.
ואנחנו יודעים שעד שלא נתמודד עם זה – נתמודד באמת, לא בבקשת סליחה מזויפת או ב"כולנו עם אחד" - לא נצליח ללכת הלאה, אם זה אפשרי בכלל, אבל לא כל כך יודעים איך עושים את זה.
אז ישבתי לדבר על זה עם סמי שלום שטרית. חוקר ופעיל חברתי ומשורר ודוקטור למדע המדינה וראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, ובעיקר, הוא אומר, מורה. ישבתי עם סמי כי אנחנו מכירים לא מעט זמן, וכי במחקרים שלו ובשירים שלו ובכל שיחה איתו הנושא הזה חי ופועם. וכי אנחנו אולי לא רוצים לדבר על זה, אבל אם לא נדבר על זה נשתגע.
אני נולדתי יהודי מתוך מותך, מותך הערבי שבי,
ואז יצאנו במחולות הורה סוערת הפולני ואני
והפולני מנפנף בזקנו של סבי
ומצביע על עורי השחום ושר: מכאן אני, מכאן באתי, כאן ביתי,
ואני נמלאתי גאווה יהודית חדשה ושיני זאב חדות ואתה רוּחְ מִן הוּן!
(סמי שלום שטרית, "ציור ללא שיר / קאסידה למחמוד דרוויש")
בלי שיגיד את זה במילים מפורשות, שטרית מצייר תמונה של אנשים שלא הייתה להם ברירה. הם לא הכירו אף אחד, הם לא ידעו טוב יותר. בן גוריון והציונות ביטלו את העולם שממנו הגיעו לכאן פליטי השואה מאירופה כמו את זה של עולי ארצות המזרח, אבל לאחרונים לא היה לאן לברוח חוץ מאשר מעצמם.
וההבדל השני, הגדול עוד יותר, היה שהעצמי הזה שממנו ברחו זוהה עם האויב. עם הסכנה הפיזית ("בן גוריון אומר במפורש שחשוב לנתק את הצעירים מעדות המזרח מן הערבים, שלא יתחברו איתם", אומר שטרית), ועם הנחיתות הרוחנית. אם ישראל היא וילה בג'ונגל, במאמר שמזוהה עם אהוד ברק, הג'ונגל הוא המקום שהוריהם באו ממנו ודיברו את שפתו. ואתם יודעים טוב מאוד מי חי בג'ונגל.
והם ברחו. מהשפה שדיברו בבית, מהשירים שהכירו, מהסיפורים על מה שהיה שם. ואם חלק גדול מהדור הראשון עוד הכיל את זה, הדור הבא כבר סבל, מתוך הבנה או בלעדיה, מתחושת האובדן והעלבון של הסיפור שאבד. מזה שהעולם של הוריו לא נשבר, אבל העולם החדש שהציגו לו לא כלל אותם או את המקום שממנו באו.
יש לי חבר שנולד בתוניסיה, וכשהיה בן 13 היגרה המשפחה שלו לצרפת. לצרפת היגרו, כמובן, ולא "עלו" כמו לישראל, וכשהחבר שלי נכנס לבית הספר בפריז הקפיצו אותו שתי כיתות, כי בית הספר שלו בתוניסיה היה טוב בהרבה ממערכת החינוך הציבורית בצרפת באותה תקופה. הוא אמר לי פעם שכל השיח על מה שעשו לעולי צפון אפריקה כשהגיעו לפה הוא מוטעה; לא צריך לדבר על העוול שעשו להם, צריך לדבר על מה שמדינת ישראל, תרבותה והמדע שלה והמהות שלה, הפסידו.
אפשר לדבר על מדענים וחתני פרס נובל וגאוני תרבות שצמחו מן הקהילה הזאת בצרפת ובשאר העולם, אל מול האחוז העלוב של חתני פרס ישראל מעדות המזרח. אבל בעיני חשוב יותר לדבר על אובדן ההזדמנות ליצור פה משהו אחר, משהו מפה, משהו שלנו.
זה עוול לכולם, לא רק לעדות המזרח. הוא משאיר את הישראליות במקום התלוש הזה, שלכאורה נוצר מתוך עצמו או, כמו אליק של "במו ידיו", נולד מן הים – כלומר משום מקום. בן גוריון ניסה ליצור קפיצה רעיונית של אלפיים שנה, לנטוע את השורשים בתנ"ך ולזהות את הישראלי החדש עם העברי מימי מלכות דוד.
זה היה ניסיון גרנדיוזי, כי בן גוריון היה מנהיג שהילך בגדולות. אבל הוא נכשל. כשסמי ואני היינו צעירים למדו תנ"ך בבית הספר כמו סיפור היסטורי של העם שלנו, היום לימודי התנ"ך הם חלק מהוויכוח על הדתה. אין לנו אתוס עברי והאתוס היהודי שלנו מזוהה עם הרבנות ועם החרדים ועם המתנחלים, או עם הצורך שלנו להתגונן מן הערבים. דרך הביניים של יהדות המזרח, של הרמב"ם ושל אמונה נינוחה וסלחנית, נעלמה ואיננה.
בַּסּוֹף הָאֱלוֹהִים הַמָּרוֹקָאִי שֶׁלִּי עָזַב אֶת
אַרְצוֹ
מוֹלַדְתּוֹ
בֵּיתוֹ
וְעָלָה לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל בָּאֳנִיָּה שֶׁל הַסּוֹכְנוּת הַיְּהוּדִית
אַחֲרֵי הַדִּי־דִי־טִי וְהַמַּעְבָּרוֹת
וְכָל הַבַּכְיָנוּת הַמָּרוֹקָאִית וְהַצְּעָקוֹת
וְהַפַּנְתֵּרִים וְכָל זֶה
הוּא הִתְרַצָּה
וְקִבֵּל כִּפָּה סְרוּגָה דֶּגֶל וְרוֹבֶה
אוֹ חֲלִיפָה שְׁחֹרָה וְכוֹבַע בּוֹקְרִים לִיטָאִי
(סמי שלום שטרית, "אלי המרוקאי וכל זה")
אז זהו, אני אומר לסמי, זו בסוף הייתה הברירה של היהודי המזרחי שדחו את תרבותו וביזו את האלוהים שלו? להיות דתי-לאומני עם רובה או ללבוש בגדים של יהודים מהמאה ה-19 באירופה?
בכל ניתוח של דפוסי הצבעה בישראל, ואם נניח לרגע לוויכוח מיהו מזרחי ומיהו אשכנזי בחברה המעורבבת שלנו, ונסתמך רק על מה שכולנו מבינים אינטואיטיבית, מזרחים בישראל מצביעים ברובם לימין ואשכנזים למה שאיננו ימין, שקורא לעצמו היום מרכז אבל כולנו יודעים איפה הוא גר ואיזה צבע יש לו. שמאל מזרחי מובהק כמו סמי שלום שטרית, שאני משמיע לו את נאומו הנוגע ללב בטקס השכול האלטרנטיבי של יהודים ופלסטינים, הוא מיעוט קטן.
וזה עוד הפסד של כולנו, בוודאי של מי שמאמין שהסכנה הגדולה ביותר האורבת לנו היא ההשחתה הנובעת משליטתנו על עם אחר – אותו עם שכמו שסמי אומר, המזרחי הבין שכדי להיות ישראלי הוא צריך לבער אותו מתוכו עצמו ולשלוט בו בכוח.
הרבה שנים השמאל הישראלי ניסה לקנות איכשהו את המזרחים. ברטוריקה מתרפסת, בהצבת דמויות במקומות בולטים. למפלגת העבודה היו כמה וכמה יו"רים מעדות המזרח, הליכוד מעולם לא טרח וזה לא מפריע לו לנפנף בדגל העדתי כרצונו. אחר כך הוא די ויתר, כמו שוויתר על להיות שמאל.
סמי שלום שטרית אופטימי, כמעט בכוח. אני גר בשדרות, הוא אומר לי, 800 מטר מהגדר של בית חנון. אתה יכול לברוח לאחיזת העיניים של מכללת ספיר והאקדמיה והדשא, אבל זה לא יחזיק. זה חייב להשתנות.
אני מקווה שהוא צודק, אבל ממש לא בטוח. בינתיים, מה שהיה יכול להיות שובר השוויון של פוליטיקת הזהויות הישראלית, ש"ס שקמה כדי למרוד בהגמוניה האשכנזית בעולם הישיבות והעזה פעמיים לשנות את השיתוק במערכת הפוליטית, מתכנסת לפינה הקיצונית ביותר של המפה מפחד לאבד את מצביעיה, שכמו שסמי אומר החליפו את מרן עובדיה במרן ביבי.
בינתיים, אנחנו רוקדים עומר אדם בחתונות אבל מתרחקים כל יום מלעצב לעצמנו זהות מכלילה באמת, שתקבל גם את מי שהיינו בכל מקום שממנו באנו וגם את המשמעות של חיינו פה.
