כל מי שיעמוד על גג הסינמה סיטי בירושלים וישקיף על השטח שבין מעלות דבורה במערב לגן סאקר במזרח, לא יוכל שלא להבחין במכנה המשותף של הכוחות שהתייצבו שם, למרגלות בית המשפט העליון, להגנתו. בזה אחר זה נעמדו גדודים של הייטקיסטים, טייסים, כלכלנים, מדענים, בכירי אקדמיה, בעלי פירמות עורכי דין, אדריכלים, מהנדסים ועוד מאלה המשתכרים הרבה יותר משכר הנטו החציוני במשק.
גם מי שממש יתאמץ, לא יצליח למצוא ביניהם קבוצות שאינן נמנות עם מעמד הביניים הגבוה ובמיוחד יתקשה לראות שם נציגים של אוכלוסיות מוחלשות. לכאורה זה מוזר. לפי הטיעון המקובל, בג"ץ הרי אמור להיות בראש ובראשונה המגן שלהן אל מול שלטון הרוב. למרות זאת, חסרות בקרב המוחים התאגדויות של ערבים, מזרחים, יוצאי אתיופיה, דורשי עבודה או משתכרי שכר מינימום.
יהיו שיטענו שהאוכלוסיות המוחלשות חסרות את משאבי הידע, הכסף והזמן להבין שהרפורמה תפגע בעיקר בהן או שהן נתונות למניפולציות של הנהגותיהן שמציירות את בית המשפט כאויבן. אף שיש בטענות לא מעט אמת (מי שנאבק לשרוד לא יכול למצוא זמן למחאה ואין ספק שפוליטיקאים רבים נבנו על תפיסת המשפט כאויב), הרי שזו אינה המהות. ההיסטוריה הישראלית הוכיחה שבניגוד לסטריאוטיפ, המוחלשים מבינים היטב מי משרת את טובתם - ופועלים בהתאם (כך למשל הוענש נתניהו בקלפי לאחר הקדנציה שלו כשר אוצר). במילים אחרות, הסיבה שהם לא יוצאים להגנת העליון היא שהם לא מרגישים את תחושת ההגנה שהוא אמור לספק להם כמיעוטים מוחלשים.
העליון קידם לאורך מרבית שנותיו בעיקר זכויות אזרחיות ולא זכויות חברתיות. הוא יצר חופש ביטוי אבל נמנע מלהגן על הזכות לחינוך
למרבה הצער, הם לא טועים. העליון קידם לאורך מרבית שנותיו בעיקר זכויות אזרחיות ולא זכויות חברתיות. הוא יצר חופש ביטוי אבל נמנע מלהגן על הזכות לחינוך, פיתח את הפרטיות אך לא את הזכות לדיור הולם, עיגן את חירות התנועה אבל לא את הזכות לבריאות. אלא שאי־אפשר ליהנות מחופש ביטוי ללא ידיעת קרוא וכתוב, בלתי אפשרי לנוע אם אין בריאות שמאפשרת ניידות, ולזכות לפרטיות אין הרבה משמעות כשאתה חסר בית. בדרך זו הפכה מגילת הזכויות שיצר בג"ץ לכלי שרת של המעמד הבינוני והגבוה ולא למגן הרמוסים והנדכאים. כך קרה למשל כשהעליון הגן דווקא על מנהלי השקעות ותיקים מפני הצורך בבחינת רישוי וכך קרה כשביטל את חוק מיסוי דירה שלישית.
יותר מזה, גם לגבי הזכויות האזרחיות - העליון הפגין לאורך השנים שיפוטיות בררנית. שש שנים אחרי פסק הדין הנודע בעניין "קול העם" שבו נקבע חופש הביטוי כזכות יסוד עילאית, איפשר אותו בג"ץ לרמוס את עולי מרוקו שהפגינו בוואדי סאליב נגד אפלייתם. מי שנשאו שלטים עם הכיתוב "מלך מרוקו קח אותנו חזרה!" הושלכו באחת לכלא ו"ציפור נפשה של הדמוקרטיה" לא צייצה. גם את הממשל הצבאי שהוחל על ערביי ישראל עם קום המדינה ביטלה ממשלת אשכול ולא בית המשפט. אותו הדבר קרה עם הקיצוץ בקצבאות הבטחת ההכנסה בשנת 2002 שפגע במאות אלפים. העליון דחה את העתירות נגד הקיצוץ והממשלות הבאות, הן שתיקנו את המעוות. זה לא ייחודי לישראל. אבני הראשה של המשפט החוקתי האמריקאי, המשמש מקור השראה אצלנו, היו הגנת הפרט מפני הפקעת רכוש ממשלתית, הגבלת מיסוי והגבלת רגולציה. גם שם מתברר שהמיעוטים שהחוקה מגנה עליהם אינם המוחלשים אלא דווקא בעלי העוצמה.
אפשר שזו הסיבה שהמיעוטים המוחלשים לא מתייצבים להגנת העליון ושמרביתם (לפי הסקרים) תומכים ברפורמה המשפטית, ואולי זו הסיבה שחלק ממארגני המחאות טרחו להסביר שעל המגרשים ניצבים "אנשים שיצרו בשנה שעברה יותר מ־50 אחוז מהייצוא של מדינת ישראל ויותר מ־25 אחוז ממס הכנסה ששולם כאן" ובין השלטים שנישאו היו כאלה שאיימו ש"לא נממן דיקטטורה!". אמירות מיותרות אלה מערערות את העיקרון הקדוש ביותר בדמוקרטיה, העיקרון שקובע קול אחד לכל אחד (one man, one vote). מיליונים נהרגו כדי למגר את השיטות הקודמות שבהן למעמדות העליונים היו זכויות יתר ביחס ל"מעמד השלישי" - העם (כמו בצרפת לפני המהפכה כשלחצי מיליון אנשי האצולה והכמורה היה בפרלמנט כוח כפול (!) מאשר ל-25 מיליון שאר הצרפתים). ברור שלא לזה כיוונו המוחים, אבל חשוב שמערכת המשפט תנצל את ההזדמנות ותזכור את תפקידה המשמעותי בהגנה על מוחלשים ולא על מיעוטים רבי עוצמה.
פרופ' יובל אלבשןחשוב גם להבהיר שמצב דברים זה לא מצדיק את החיפזון שבו מקודמת הרפורמה או את חלק מההצעות הקיצוניות שכלולות בה. להפך. אי־אפשר לפתור כשל דמוקרטי בצעדים אנטי־דמוקרטיים. ועדיין אקוטי שהמערכת המשפטית תביט נכוחה אל המתרחש למרגלותיה ותעשה סוף־סוף חשבון נפש אמיתי, שהרי אם לא תהיה דמוקרטיה לכולם, לא תהיה דמוקרטיה לאיש.
