בני משפחות החטופים ציינו הערב (שבת) 64 ימים מאז נלקחו יקיריהם בשבי חמאס, ובכיכר מוזיאון תל אביב, שהפכה לכיכר החטופים, התקיימה עצרת בקריאה לשחרורם המיידי. העצרת נערכה בסימן מחאה על שתיקת העולם לנוכח העדויות על פגיעות מיניות שביצעו מחבלי חמאס במתקפת הטרור של 7 באוקטובר, והחשש הכבד לחטופים שעודם בשבי, בהם 17 נשים. בעצרת דיברו גם חלק מהחטופים ששוחררו בעסקה שהסתיימה לפני כשבוע.
מרגלית מוזס מספרת על השבי: "לא יכולתי לישון"
(צילום: מטה המשפחות)
העדות הראשונה ששודרה הערב בכיכר הייתה של החטופה המשוחררת מרגלית מוזס מקיבוץ ניר עוז. "בשבת של 7 באוקטובר הורידו אותי למנהרה", סיפרה. "בלילה אני משתמשת במכשיר נשימה ולקחתי אותו איתי כדי שאני אוכל לישון, וההוא, האחר שהיה, התעצבן עליי ולקח ממני את המכשיר. זה היה רגע קשה מאוד, אמרתי לו שזה החמצן שלי ודיברתי איתו בערבית, והוא הבין בדיוק, אבל זה לא היה לו אכפת.
"הוא לקח והלך אחורה. רופא שראה אותי בהתחלה הציע לי לשבת ולהשעין את הראש ככה על הקיר, ושאני ככה אוכל לנשום, אבל יכולתי ככה לנשום, לא להירדם. 49 יום לא ישנתי. היו קשיים נפשיים, היו קשיים פיזיים, וכל יום שעובר זה נעשה יותר ויותר קשה. המצב של להיות חטופים במנהרות או איפה שהם לא נמצאים, זה מצב בלתי נסבל, קשה מאוד, ועם תנאים לא תנאים. חייבים להחזיר את האנשים כמה שיותר מהר".
עדותה של עדינה משה: "מצב המזון שם הולך ומתדרדר"
(צילום: מטה המשפחות)
מיה ואיתי רגב: "כל יום שם הוא גיהינום"
(צילום: מטה המשפחות)
אחר כך שודרה עדותה של עדינה משה. "חזרתי משבי החמאס אבל השארתי שם את החברים הטובים שלי מקיבוץ ניר עוז שנשארו שם, והם די הרבה, כולם מבוגרים מאוד עם מחלות רקע קשות וללא תרופות מתאימות. מצב המזון שם הולך ומתדרדר והגענו בסופו של דבר לאכילת אורז בלבד. בתחינה ובקשה, מכל ליבי, אנא עשו הכול למען שחרורם כדי שאני אוכל להשתקם, כי עד שהם לא יחזרו בליבי שם אני לא אוכל להשתקם, ואנא דאגו לכך שקודם כל נשחרר את כולם, להחזיר אותם הביתה, ואחר כך תנקטו בפעולות צבאיות".
גם האחים מיה ואיתי רגב, שחזרו בשתי פעימות נפרדות של העסקה, דיברו בסרטון שצולם מראש לצורך העצרת. "הייתי בשבי החמאס 54 יום", סיפר איתי, "הימים שם עוברים כמו נצח, הימים שם קשים מאוד. לא היה עם מי לדבר, אם זה הרעב, אם זה הגעגוע למשפחה, אם זה המנטליות הקשה, התנאים הקשים". אחותו מיה אמרה: "כל יום שם הוא כמו גיהינום, פחד לא נורמלי, אפס שינה בלילה. הגעגועים הם מטורפים וחוסר הידיעה הוא פשוט מפחיד". איתי ביקש להזכיר את חברו עומר, שעדיין מוחזק בשבי: "עומר עדיין שם, ואני יודע מה הוא עובר שם. צריך להחזיר את עומר וכל החטופים עכשיו".
אופליה רויטמן: "זה הזכיר לי את השואה"
(צילום: מטה המשפחות)
אופליה רויטמן, בת 77 מניר עוז, סיפרה על בוקר החטיפה: "לקחו אותי בטרקטור, הייתי על הרצפה של הטרקטור. בבית הם עשו לי עם רובה פצע גדול ביד. פחדתי מאוד, בשבועיים הראשונים חשבתי שאני משוגעת. בגלל שהייתי לבד, הייתי כמעט בלי אור, הייתי כמעט בלי אוכל. זה הזכיר לי את הנושא של השואה, אני אוכלת חתיכות פיתה בשביל שמחר יהיה לי אוכל. אני מבקשת, אני יודעת שעובדים הרבה על עניין הזה, אבל יש עוד אנשים שמחכים מאוד להיות בחוץ. אני מבקשת שתעשו בהרבה הרבה כוח בשביל שכולם יצאו מהר מהר. הימים מאוד קשים, יום אחד זה כמו שבוע שלם שם. אני מבקשת שתעשו הכול בשביל להיות בחוץ".
"עומר זקוק לתרופות שלו, ומשאיות נכנסות לעזה"
גם בני משפחות של חטופים ששוחררו וכאלה שעדיין נמצאים בשבי דיברו בעצרת. ענת משה, נכדתה של עדינה משה, סיפרה שסבתה נחטפה לעזה אחרי שהייתה עדה להירצחו של סבא שלה, סעיד משה: "סבתי חזרה מהשבי לאחר 49 ימים. גופה חזר, אך נפשה נותרה שבויה יחד עם חבריה היקרים שנותרו מאחור. כל יום שעובר הוא קריטי וחיוני עבור אותם אנשים שמוחזקים בתנאים קשים ללא טיפול רפואי הולם. הזמן אוזל".
נציגי משפחות החטופים, הערב בתל אביב
(צילום: חגי דקל, satview)
8 צפייה בגלריה
ענת שושני, נכדתה של עדינה משה. "הגוף של סבתא חזר, אך נפשה נותרה שבויה"
(צילום: satview)
שי ונקרט, אביו של החטוף עומר ונקרט החולה בקוליטיס, דיבר גם הוא: "עומר נחטף והותיר אותנו משפחה חטופה", אמר. "כל יום, כל שעה מאותה שבת ארורה, אני מתגעגע לבן שלי. 22 שנים שאני דואג שלא תיפול שערה מראשו, והמדינה שלי, שלו, לא שמרה עליו. עומר חולה ומשאיות נכנסות לעזה, עומר זקוק לתרופות למחלת הקוליטיס שלו, ומשאיות סיוע נכנסות לעזה, עומר זקוק לרופאים וישראל פותחת את מעבר כרם שלום. מי שפותח את המעבר היום, יעביר בטון מחר לשיקום החמאס. אם עומר לא ישוב, אם החטופים לא ישובו, זה יהיה על מצפונם של מקבלי ההחלטות, של אנשי הקבינט. אנחנו לא נקבל את התירוצים שלכם. הצילו את עומר והצילו את כל החטופים".
אלי אלבג, אביה של לירי החטופה בעזה, אמר לבאי העצרת שהם נותנים למשפחה כוח. "לירי ילדה בת 18, הכי צעירה בנערות שעדיין חטופה. 64 ימים שאנחנו לא יודעים מה קורה לבת שלנו. איך היא, פצועה? רעבה? ישנה? מה היא מרגישה? לעולם לא נדע. רק כשהיא תחזור יחד עם כולם נדע מה הם עוברים. אנחנו לא יודעים איך היא מחזיקה מעמד, תגידו לי איך אני בתור אבא, כשהיא במנהרות בחושך מוחלט, יכול ללכת לישון. איך אני יכול להגן על הבת שלי? אני יודע שהיא נמצאת במקום הכי ארור וחשוך שיכול להיות. לחסל את החמאס יהיה זמן, לבת שלי ולכל החטופים אין זמן".
בצלאל שניידר, דודה של שירי ביבס, דיבר עליה, על בעלה ועל שני ילדיהם הקטנים. "כפיר נחטף בגיל תשעה חודשים, עכשיו הוא בן 11 חודש. אנחנו רוצים אותו, את אריאל, את שירי ואת ירדן בבית". הוא הביע תקווה שברוח החנוכה יגיע האור: "דיברתי בבית הכנסת הגדול בתל אביב ואמרתי הנרות שמדליקים זה זכר לנס שהיה אז, ועכשיו הכול התהפך, בזכות הנרות שאנו מדליקים יהיה לנו עכשיו נס". על הבמה בעצרת היו גם אופיר אנגל ויוכבד ליפשיץ ששוחררו משבי חמאס. בעלה של יוכבד עדיין חטוף, וכך גם אביה של בת זוגו של אופיר. ליפשיץ הסתובבה בכיכר עם משפחתה ולחצה ידיים למשתתפי העצרת.
מלבד העצרת בתל אביב, גם בכרכור התכנסו כמה עשרות בני אדם להדלקת נר שלישי של חנוכה ובקריאה לשחרור החטופים. "לא להפקרת החטופים, שחררו את כולם - עד האחרון שבהם", קראו בין השאר. עוד עשרות השתתפו בהפגנת תמיכה בחטופים בצומת רמת פולג בנתניה. בין המשתתפים שם היה גדעון, סבא של החטוף איתי חן.
במקביל התקיימו בתל אביב ובחיפה הפגנות בקריאה להתפטרות הממשלה. בחיפה צעדו כ-300 בני אדם ממרכז הכרמל לצומת חורב, ובתל אביב התכנסו המונים בשדרות רוטשילד להדלקת נר, שלוותה בקריאות להחזרת החטופים ולהתפטרות הממשלה.
בהכנת הידיעה השתתף רענן בן צור
