מכול הסכסוכים בעולם בכלל וביבשת בפרט, מדוע החליטה דרום אפריקה לפנות לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג דווקא בטענה שישראל מבצעת רצח עם? תשובה תימצא בבחירות המתקרבות שם, ובשינויים פנימיים וחיצוניים שהתחוללו במדינה מאז הסתיים שלטון האפרטהייד ב-1994.
מסתמן שלראשונה מאז הבחירות הדמוקרטיות הראשונות תזכה מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ה-ANC) בפחות מ-50% מהקולות. הציבור כבר לא מסתפק בהאשמת השלטון הלבן הקודם בבעיות, אלא מפנה אצבע מאשימה כלפי מי שמנהל את המדינה מזה 30 שנה. מערכת החשמל במדינה ממחישה את המצב: מאז 2007 נהוגות הפסקות יזומות, ולרבים אין חשמל במשך שעות מדי יום. פשע פורח בחושך ודרום אפריקה היא אחת המדינות המסוכנות בעולם. שירותים ובהם רפואה מתקשים, תעשייה וייצור נפגעים, ומאות אלפי אנשים מאבדים את משרותיהם (האבטלה במדינה היא הגבוהה בעולם, וכך גם חוסר השוויון).
כיצד זה קרה? הגירה מהמדינה ומעבר בעלי יכולת וניסיון מהמגזר הציבורי המדשדש למגזר הפרטי ערערו את התחזוקה של תשתיות קיימות ופגעו באיכות תשתיות חדשות. לצידם יש העדפה מתקנת, שלא בהכרח בוחרת בראויים ביותר אלא בנאמנים, וקיימת שחיתות נרחבת.
בנוסף, כמובן שהמפלגה השלטת פועלת לשפר את סיכוייה בבחירות. בדרום אפריקה חיים כמיליון מוסלמים, ובהם כאלה מבוססים כלכלית ובעלי השפעה פוליטית. הקשחת עמדות כלפי ישראל עשויה לשכנע אותם. במישור אחר, המפלגה מקווה ששיפור תדמית המדינה בחו"ל ישפיע על מצביעים בתוך המדינה. מביך להתמודד עם כישלונות, יותר נעים להתרפק על מעמדה כסמל בינלאומי לחירות ולהתהדר בו בעולם, כפי שקרה בהאג.
כמו כן, גם אם בראשית שנותיה כדמוקרטיה הייתה דרום אפריקה מושא להערצה במערב, ונתפסה כמקורבת אליו, כעת היא מחפשת השקעות ומעמד במדינות אחרות, ופועלת לרצות אותן. זאת במסגרת תפיסה גיאופוליטית שמוקד הכוח בעולם משתנה ועובר למדינות כמו סין ורוסיה.
כך למשל, היא לא גינתה את רוסיה בגין הפלישה לאוקראינה ודווח שאף סיפקה לה נשק. בעודו פועל נגד ישראל, נשיא דרום אפריקה לא היסס לאחרונה לפגוש גנרל סודני, שכוחות תחת פיקודו אחראים למותם של יותר מחצי מיליון מבני עמו (זה לא הכתם היחיד על המדינה ביחסיה מול סודן). כהצדקה לפגישה, דרום אפריקה תסביר כמנהגה שעליה לשתף את ניסיונה המוצלח בפתרון סכסוכים עם כל הצדדים. אבל במפגן של צביעות (ויש טענה עיקשת שלא הוכחה – תמורת חיסול חובות הענק של המפלגה בידי איראן), מול ישראל היא פועלת באופן חד-צדדי לגמרי.
למען ההגינות: יהיה פשטני לייחס את הכול – הוצאת הדיפלומטים מישראל, גינויים בוטים והתביעה בהאג - רק לשיקולי בחירות. ישראל (לא רק היא) שיתפה פעולה עם שלטון האפרטהייד, לרבות בענייני נשק. מושמעת השוואה בין מצב השחורים תחת שלטון הרוב הלבן ומצב ערביי השטחים, ומפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי זכתה לתמיכת עקבית מאש"ף במאבקה נגד השלטון הלבן.
עם כל זאת, הנשיא השחור הראשון נלסון מנדלה גרס – גם בביקור בארץ לאחר פרישתו - שלישראל יש זכות לקיום ולביטחון, לצד זכויות לפלסטינים שבהם תמך לאורך השנים. מחליפו ת'אבו מבקי הפגיש ישראלים ופלסטינים כדי לקדם שלום. יורשם ג'ייקוב זומה (שנאלץ לפרוש בעקבות גילוי שחיתות חמורה) לא התעניין במדיניות חוץ ואיפשר לקיצוניים להכתיב את הקו.
טובה הרצלכך, במהפך מתמיכה באש"ף ובפתרון שתי המדינות, הפך חמאס הפונדמנטליסטי לבן שיח לגיטימי של מדינה שמהותה חילונית ופלורליסטית. מאז 7 באוקטובר היו התבטאויות, ובהן של הנשיא, שלפיהן הכיבוש נמשך 75 שנה, כלומר מאז קום המדינה, ובמשתמע אין לישראל זכות קיום. לפני 20-15 שנה, אמירות כאלו לא היו מושמעות מצד גורמים רשמיים.
אשר ל-50 אלף היהודים שגרים שם - רבים תומכים בישראל, ויחס מדינתם כלפיה מקשה עליהם. מספר האירועים האנטישמיים צמח, אך עדיין הם נהנים מביטחון אישי וקהילתי, גם בהשוואה למדינות שממשלותיהן תומכות בישראל. האם ניתן לשקם את היחסים בין המדינות? האם דרום אפריקה תצליח להתאושש ממשבריה, או תמשיך להתדרדר? הסימנים לא חיוביים, אך ימים יגידו.
- טובה הרצל הייתה שגרירת ישראל בדרום אפריקה ובמדינות הבלטיות
