בערב ראש השנה החדשה נדמה שעם ישראל עסוק קודם כל בספורט הלאומי שאנחנו כל כך אוהבים: "איך לא נצא פראיירים". את השנה החדשה נקבל כאלופי הקומבינות לעקיפת כללי סגר הקורונה. כי מי שיקפיד על ההוראות ייתפס בעיני עצמו, ובעיני זולתו, כפראייר. נלך לחברים בסתר, ונגיד שאנחנו נוסעים לבית מרקחת. נדווח שנפגשנו עם שלושה אנשים בשבועיים, כדי שלא נכניס לבידוד את המשפחה. כך נוכל להגיע לסעודה המשפחתית. נידחף לתפילות. נפגין. נצפצף על מסכות. והקריאה תעלה ותבקע שערי רקיע. "הוכחנו להם, עליי לא יעבדו".
נכון שהניהול כשל ובגדול, שאנחנו מדינת חלם של הרגע האחרון. ובכל זאת: האם אנחנו הולכים לראש השנה, או למאבק על סוגיית "למה להם כן ולי לא?". האם אנחנו עסוקים כל כך במלחמות שבינינו עד שהזזנו הצידה את המאבק על בריאותנו והישרדותנו הנפשית, הכלכלית, המשפחתית והחברתית?
לחילונים רבים תחושה עמוקה ומנומקת שזהו "סגר לחילונים". שכל החריגות נולדו בעקבות כיפוף ידיים ולחצים פוליטיים של המפלגות החרדיות. חרדים בפרט, ודתיים בכלל, משוכנעים שמדובר בגזירות ממערכת השלטון אשר מיועדות לעקור תורה ותפילה מישראל. הם חשים שהמדינה קובעת שההפגנות מקודשות לדמוקרטיה, אך לא רואה קדושה בבתי כנסת. מדינה שמולידה ברגע האחרון מערכת הנחיות שלומיאלית עם חישובי פתחים וקפסולות שדורשות מכל גבאי להיות בוגר 8200, ויוצרת מציאות בה מאות אלפי יהודים לא יוכלו להגיע לתפילה, היא מדינה שרוצה לסגור בתי כנסת לתמיד ולכווץ את המגזר החרדי.
בתי הכנסת וההפגנות בבלפור הפכו לשני סמלים לאומיים. כל אחד דואג לצד "שלו". רק ביום שבו נשמע כי יש הנחיה גורפת וחד-משמעית לסגור את בתי הכנסת (בדיוק כמו בפסח) ולצידה הנחיה גורפת וחד-משמעית לעצור את ההפגנות - נבין שהאנשים שאמורים לנהל את המשבר הזה עושים סוף-סוף משהו נכון. זו תהיה תחילת הדרך ליציאה, ולו זמנית, מהטירוף שאליו נקלענו.
"היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", שאל הנביא עמוס. בעוד שלושה ימים ישמעו רבים כל כך את תקיעות השופר, רבים מהם לבדם, ואני נחרדת. בפסח ליכדה אותנו הקורונה ל"מה נשתנה" מרגש במרפסות, להכלת האחר. אל ראש השנה אנחנו מגיעים שסועים מאי-פעם. תקיעה, תרועה, שברים. שברי עמי לעיני והאלוקים קורא לנו: אייכה.
איך ייתכן שדווקא התפילה היא שמעמיקה את השסעים שבינינו? איך ייתכן שדווקא בימים של חשבון נפש אנחנו עושים את חשבון נפשותיהם של האחרים, במקום את חשבון נפשנו שלנו.
דווקא בשנה הזאת, בה נוכחנו לראות את חידלון המערכות ובני האדם, אחזור אל הטקסטים המופלאים שעוזרים לי לפתוח כל שנה, ואתפלל שיותר ויותר אנשים יפתחו את ליבם. כי "לאדם מערכי לב, ומהשם מענה לשון. השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". שנה טובה.
- שושנה חן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
