עם עזיבתם של כ-82,700 תושבים מישראל וחזרתם של 23,800 בלבד, מסמנת ישראל בשנת 2024 שיא שלילי במאזן ההגירה. חלק מאלו שעוזבים את הארץ עושים זאת בשל המצב הביטחוני ויוקר המחיה, ואחרים מאוכזבים מהיחס הניתן לנשים במדינה. אך מנגד, יש גם כאלה שהחליטו לחזור דווקא בתקופה הזאת - ו"לבנות עתיד בישראל".
( צילום: ליאור שרון)
יעל אלצור (24) עזבה את ישראל להולנד יחד עם משפחתה כשהייתה בת 13, אך תמיד הרגישה מחוברת לארץ וידעה שבבוא היום היא תשוב. "שנה שעברה באתי להתנדב בארץ בבית חולים וטרינרי וזה ממש נתן לי חשק לחזור ולעבוד בארץ", סיפרה אלצור ל-ynet. "גם בדיוק נפרדתי מבן זוגי ההולנדי כמה חודשים לפני, והרגשתי שהרבה מזה היה בגלל ההבדל התרבותי. החלטתי שהכי נכון בשבילי יהיה לבנות בית בישראל, למרות שההורים שלי פחות התחברו לרעיון".
לדבריה, טבח 7 באוקטובר חיזק את הרצון לעלות ארצה. "תמיד הרגשתי שבסופו של דבר ישראל היא הבית, אבל לא היה לי צ'אנס לצאת מפה. אחרי 7 באוקטובר התחושה כמובן נהייתה יותר חזקה", אמרה. "הייתי אז רווקה ובין עבודות אז זה היה הטיימינג המושלם להתחיל את התהליך".
לצד זאת, היא שיתפה כי גם האנטישמיות ברחבי העולם סייעה לה לקבל את ההחלטה. "אירופה מרגישה לי לא בטוחה. האנטישמיות הולכת וגוברת - ולא מוכנים לזה פה. לפחות בארץ יש צבא ששומר עלינו", הוסיפה, ושיתפה כי התגעגעה לאוכל, לתרבות ולחברה הישראלית.
אלצור סיפרה כי יש לה בני משפחה שעדיין גרים בישראל, והוסיפה: "אני בטוחה שאני אתגעגע לכולם בהולנד, אבל אני מרגישה בלב שזה המקום שאני צריכה להיות בו. אני גדלתי בארץ והיה לי טוב, ואני ארצה לתת לילדים שלי את אותו הדבר".
מנגד, נטלי דלה (31), אשת קבע לשעבר בחיל האוויר, החליטה לעזוב את הארץ בחודש אוקטובר לטובת ניו זילנד, בגלל ההקצנה הדתית, יוקר המחיה והמצב הביטחוני. "אחרי 7 באוקטובר הבנתי שמלחמות וטרור זה חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל", אמרה. "האמון בממשלה שמשאירה את החטופים בעזה נשבר, והצבא שלקח לו שמונה שעות לעצור מחבלים. אני הייתי אשת קבע, שירתי כמעט 10 שנים בחיל האוויר.
"כשפרצה המלחמה הייתי משוחררת בערך שנה", הוסיפה. "אני מבינה מה קרה שם באותו היום. הזלזול בנשים, באותן תצפיתניות שהתריעו ואף אחד לא הקשיב להן, זה חלק גדול מהסיבה שבחרתי להשתחרר מהצבא. היחס כלפי נשים. במדינות אחרות יש חופש מהדת ושוק פתוח לחיפוש עבודה".
גם המצב הכלכלי השפיע רבות על החלטתה. "לא אצטרך לחיות ממשכורת למשכורת. בישראל הייתי במינוס ולא יכולתי להתקדם כלכלית. השכרתי דירה מאוד קטנה כ-40 מטר מרובע בשכונת עמידר ברמת גן במחיר מפלצתי של 3,500 שקלים ללא חשבונות. ואין אזעקות, טילים, ופחד יומיומי", הוסיפה.
אך למרות הרצון לעזוב, דלה תיארה גם את הקשיים במעבר לחו"ל. "אני מתגעגעת לאוכל של אמא. הקושי הגדול היה לצאת מהארץ וכל הבירוקרטיה של ניתוק תושבות. אני יודעת שעזבתי עם בן זוג, אבל התחושה היא שאני כמו פליטה. ככה זה מרגיש, אבל התחושה היא שלא הייתה לי ברירה", אמרה, וציינה כי היא "לא רואה את עצמה חוזרת לגור בישראל".
גם ליאל אברמסקי עזבה את הארץ במהלך שנת 2024. לדבריה, "זה היה תהליך אצלי שנבנה לאורך כמה שנים. בשנתיים האחרונות כבר ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות". היא סיפרה כי כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר 2023 לא הייתה בארץ. "הייתי בטיול הגדול, וחזרתי לארץ רק בינואר, 100 ימים לתחילת המלחמה. וכשחזרתי, לא חזרתי למדינה שיצאתי ממנה, חזרתי למקום אחר לחלוטין", אמרה.
אברמסקי סיפרה כי לפני שחזרה לישראל הייתה בקוריאה במשך חודשיים, שם הבינה ש"את המקום הזה אני אוהבת יותר". לדבריה, "עם כמה שאני לא נראית כמו אף אחד עם דרכון קוריאני, אני עדיין מרגישה כאן יותר בבית. ישראל עדיין בית. הילדות והזיכרונות שלי שם, גם המשפחה והחברים כולם שם, אבל מצאתי בית אחר לגדול אליו".
היא הוסיפה: "אני מרגישה הכי בטוחה שבעולם, אין כאן אפילו לא לרגע את התחושה של חוסר ביטחון. אני נתקלת גם כמובן באנשים שיש להם דברים שליליים להגיד על המדינה ועל ישראלים, אבל הכול כאן נעשה מתוך כבוד. אני חושבת שזה משהו שמאוד מאפיין את המדינה ואת האנשים שבה. מכבדים כאן הכול ומקבלים את כולם. אין כאן תחושה שמישהו צריך להסתיר את המוצא שלו, לא משנה מה".
