"מלחמת התודעה" היא חלק מרכזי מהמלחמה עצמה. הכוונה היא בדרך כלל לאופן שבו כל אחד מהשחקנים מנסה להשפיע על תודעת האויב, אולם יש חשיבות רבה גם לאופן שבו כל צד מעצב את תודעת הלחימה אצלו בבית. בעידן "המלחמות החדשות", כאשר ההכרעות פחות ברורות מבעבר והן מסתיימות כששני הצדדים טוענים לניצחון, הסיפור שכל צד מספר לעצמו וליריביו הופך למרכזי כמו – אם לא יותר – מההישגים הצבאיים עצמם.
חרבות ברזל הוגדרה כ"מלחמה" ממש עם תחילתה עקב היקפה ועוצמתה. לא הייתה כאן שאלה של ניסוח ומסגור, אלא מציאות ברורה שנכפתה על ישראל בבוקר 7 באוקטובר. כפי שהסביר הרמטכ"ל הרצי הלוי, והציבור חש היטב, לא מדובר בעוד "סבב" או "מבצע". כאשר מגדירים לציבור שהוא נמצא במלחמה הוא מבין שיהיו לו נפגעים, שהמערכה יכולה להיות ארוכה ושיוטלו עליו מגבלות. אם הוא במלחמה, הציבור מוכן להתגייס למאבק ולהקרבה. אך במקביל הוא גם מצפה ל"ניצחון". מנהיגי ישראל גם שבים ומבטיחים לנו "ניצחון" בהצהרותיהם.
בשנים האחרונות החברה הישראלית למדה שגם אם היא רוצה ש"צה"ל ינצח" הדבר אינו אפשרי. כאשר נלחמים מול שחקנים לא-מדינתיים, וכאשר ההישגים אבסטרקטיים ("שקט", "הרתעה") – לא ייתכן ניצחון צבאי חד-משמעי. ניתן להבין זאת גם מעצם המינוח שנבחר לתיאור המצב: הגדרת הלחימה כ"סבב" משמעה שיהיה סבב נוסף, ומכאן שלא תהיה בו הכרעה ולא יהיה "ניצחון", אלא שנחזור למקום שממנו התחלנו.
אך חרבות ברזל ממוסגרת כמלחמה מסוג אחר, דומה יותר למלחמות שידעה ישראל בעבר הרחוק, טרום הסבבים. ראש הממשלה בנימין נתניהו אפילו משווה אותה למלחמת ששת הימים (ממשלת אחדות "כמו לפני ששת הימים") ומלחמת העצמאות ("מלחמת העצמאות טרם הסתיימה"). בעקבות זאת, הציבור מצפה להישגים צבאיים כפי שהיו במלחמות ישראל בעבר הרחוק. גם מתנגדיו החריפים ביותר של נתניהו מבטיחים "ניצחון", הם רק חלוקים בשאלה אם עליו להתפטר כדי שיושג, או שעליו לעשות זאת לאחר מכן.
טוב יעשו ראשי המדינה אם ישקלו שוב את הטרמינולוגיה הזו. אפילו כאשר מובן שחרבות ברזל אינה דומה לסבבי הלחימה הקודמים, עליהם לשקול אם נכון להבטיח לציבור ניצחון צבאי גדול, כאשר לא ברור אם אפשר לעמוד ביעד כזה וגם מה הוא כולל בפועל. יהיה המשך הלחימה אשר יהיה, קשה לדמיין תרחיש שבו המלחמה הנוכחית תהיה דומה במשהו להישגים הצבאיים של "המלחמות הישנות", ולו רק בגלל המחדל הנוראי של יומה הראשון.
העניין כאן אינו רק טרמינולוגי אלא גם, ואולי בעיקר, מהותי: האופן שבו הציבור מבין את המלחמה משפיע על יכולת העמידה שלו, על המוטיבציה, על החוסן ועל המוכנות לפעול. מוטב להתאים את ציפיות הציבור לאלו שביכולתו לעמוד בהן, וכך ישמרו את ההתגייסות האדירה – הצבאית והאזרחית – הבאה לידי ביטוי בשבועיים מאז פרצה המלחמה. פער גדול מדי בין הבטחות להישגים בפועל עלול לגרום לתוצאה הפוכה: היעדר אמון בהנהגה ופגיעה במוכנות הציבור להירתם למאמץ הלאומי.
- ד"ר יובל בנזימן, התוכנית לחקר סכסוכים באוניברסיטה העברית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
