הדרמה הסוערת המתחוללת בסוריה דוחקת לשולי השיח את ההכרה ולפיה פעם נוספת מתמודדת ישראל עם הפתעה בסיסית, כלומר תרחיש שלא הוערך כלל או שהוענק לו תג של סבירות נמוכה. הטלטלה בסוריה אומנם שונה במאפייניה ובהשלכותיה בהשוואה למחדל 7 באוקטובר, אולם עדיין משקפת תסמינים קדומים שלא בוררו או נלמדו די הצורך, וחיוני לנתחם לעומק. הדבר נדרש במיוחד נוכח האפשרות שרעידת האדמה בסוריה עדיין בעיצומה, ולפיכך הכרחי לוודא שאנו מבינים לעומק ובמדויק את המציאות ואת טבע השחקנים, רכיב שעל בסיסו תעוצב מדיניות מפוכחת.
ראשית, נדרש לברר מהו הפער שהתקיים בקרב קובעי מדיניות וגורמי הביטחון (בפרט המודיעין) לגבי הבנת המציאות בסוריה. במסגרת הזאת, מסתמן כי רווחה הערכה ולפיה למרות הזעזועים שספג מחנה ההתנגדות בחודשים האחרונים, בפרט הפגיעה בחיזבאללה, משטר אסד יציב. בהמשך, הכרחי לתחקר אם או עד כמה הייתה מוכרת תוכנית המתקפה של המורדים (שברור כי אינם מצויים בראש סדר עדיפויות המודיעין כיום), ולכשהחלה - מה היו ההערכות לגבי השלכותיה הדרמטיות והמהירות.
עד כמה נותחו והוטמעו לקחי 7 באוקטובר
נראה שבכל אותן סוגיות התקיים פער. הדבר מחדד את התהייה עד כמה נותחו והוטמעו לקחי 7 באוקטובר, והאם ייתכן כי העובדה ששוב מתפתחת הפתעה בסיסית (אם כי מסוג שונה לגמרי), נובעת מכך שמשך 14 חודשי המלחמה לא נערך תחקיר נוקב שמאפשר למנוע מצבים דומים. לכאורה, אפשר לטעון נוכח הדרמה בסוריה כי לא ניתן להבטיח שהפתעות לא ישובו על עצמן, ולפנות במהירות לניתוח תרחישים אפשריים ולהעלאת המלצות לגבי המדיניות שישראל נדרשת לקדם. בפועל, ההפתעה מחייבת תחושת אי-נוחות הן לגבי קריאת המציאות והן לגבי הערכת העתיד.
השיח בנוגע לשורשי 7 באוקטובר שמתנהל בתקשורת או באקדמיה לא מלווה, עד כה, בחשיבה מהפכנית, ובמסגרת זו עולים לקחים שנראה כאילו הועתקו מדו"ח ועדת אגרנט ועוסקים בעיקרם בממד הארגוני ובתהליכי קבלת החלטות, למשל חשיבה קבוצתית, או צורך בפלורליזם ובבקרה. הדבר מעלה את השאלה עד כמה שיח התחקירים עד כה ממוקד בפערים ובכיווני המענה הנכונים.
המסע לבירור פערי היסוד חייב להתחיל בבדיקת האופן שבו נתפסו אירועים דומים, כמו כיבוש עיראק ב-2003 והאביב הערבי לפני למעלה מעשור. שני המקרים לוו בקולות רבים במערב, לרבות בישראל (במודיעין, בתקשורת ובאקדמיה), שהיו מלאי אופטימיות לגבי "מזה"ת חדש" שמתדפק בשער, תוך זיהוי סימנים להיווצרות מרחב יציב וליברלי. כל זאת, תוך הדיפת טיעונים פסימיים יותר, שהושמעו בעיקר מצד חוקרי המזה"ת הממוקדים בניתוח ובהכרת מאפייני היסוד התרבותיים וההיסטוריים של המרחב, אשר הצביעו על אתגרים וצללים שהפכו לאחר זמן לא רב למציאות עגומה.
הכרחי להימנע מאופוריה
למרות נפילתו של אויב מר וזעזוע עמוק שסופג מחנה ההתנגדות בהנהגת איראן שהיה דומיננטי באזור בעשורים האחרונים, הכרחי להימנע מאופוריה רווית סיסמאות המתפתחת בעקבות הישגי המערכה בצפון. אין דבר בסוריה שלאחר אסד שניתן לשאוב ממנו אופטימיות. מדובר בקובץ עדות שחוברו יחד וסוחבות חשבונות דמים מרים (שייתכן ויתפרצו בחריפות, בפרט נגד העלווים), כשברקע לא התקיימו מעולם פוליטיקה ליברלית, חברה אזרחית או מדינת לאום מגובשת.
הגישה המפוכחת מחייבת נטישת פנטזיות והימנעות מיצירת חדשות. האחרונה הייתה כי ניתן להעביר את אסד לצד המחנה הערבי המתון ובכך לתקוע טריז במחנה ההתנגדות
מבחינות רבות, סוריה רבת הרכיבים והניגודים דומה לעיראק לאחר 2003, אבל נעדרת את "הדבק האמריקאי" ששימר את לכידות המדינה, גם אם באופן מקרטע. יתרה מכך, המורדים אינם "מחנה" אלא אוסף אקלקטי ורב-ניגודים של אינטרסים ורעיונות (חלקם ג'יהאדיסטים), שמתקיים לצד המשך בחישה זרה, כולל מצד טהרן. במצב שכזה לא מוגזם להניח כי סוריה כמדינה תתפרק לישויות נפרדות, או בלשון מדויקת יותר יתמסד המצב המפורק המאפיין אותה זה למעלה מעשור.
הגישה המפוכחת מחייבת נטישת פנטזיות והימנעות מיצירת חדשות. האחרונה הייתה כי ניתן להעביר את אסד לצד המחנה הערבי המתון ובכך לתקוע טריז במחנה ההתנגדות. רעידת האדמה בסוריה מעלה רעיונות חדשים בדבר הצורך לתמוך בחלק מארגוני המורדים, רעיון המשקף שכחה של ההיסטוריה המרה שבה ישראל התערבה בעיצוב ישויות במרחב, הרפתקה מסוכנת שתתפתח בשעה שישראל עדיין מתמודדת עם חזיתות פתוחות בעזה ובלבנון ונדרשת להתמקד באיראן.
מיכאל מילשטייןרגע לפני שמתפתחת אוטופיה בנוגע להיווצרות מזה"ת חדש, חשוב לכלל מקבלי ההחלטות ולאלה העוסקים בבירור המציאות להצטייד בכמה ערכי יסוד: זהירות, צניעות, ובפרט חתירה מתמדת להכרת עומק של המזה"ת, יעד שלא יתאפשר ללא שליטה בקודים התרבותיים ובשפה של בני המרחב. זהו לקח הכרחי לכל החברה הישראלית, שכמו לאחר מלחמת יום-הכיפורים נדחק גם הפעם לשוליים.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
