"כמה נבלות הורדתם?", אביגדור קהלני מישיר מבט אל לוחמי השריון הצעירים של גדוד 77 שמולו, ומבקש בדרכו האלגנטית למחצה ללמוד על הקרבות שניהלו מול המחבלים ב-7 באוקטובר ובמלחמת חרבות ברזל בכלל. "רק 20-10", מצטנע סמל בר קולומה בן ה-20. פער הגילאים בין השניים הוא 60 שנה, אבל הסיפורים שלהם משובצים בנקודות דמיון שבלתי אפשרי להתעלם מהן: האחד היה ב-1973 מפקד גדוד 77 של השריון בהפתעת יום הכיפורים ברמת הגולן, והשני שירת באותו גדוד 50 שנה בדיוק לאחר מכן בעוטף עזה, בהפתעת שמחת תורה שהובילה לטבח ולמלחמה נוספת.
לא מדובר באנקדוטה בלבד. גדוד 77 וחטיבה 7 בכלל בנו את האתוס שלהם על קרבות הבלימה בעמק הבכא וברמת הגולן באוקטובר 73' מול נחילי השריון הסורי שאיימו לגלוש לתוך הארץ. כל טירון בגדוד לומד על ימי הדם והגבורה ההם. קהלני, שקיבל אחרי יום כיפור את עיטור הגבורה (שש שנים אחרי עיטור המופת שקיבל על מלחמת ששת הימים), הפך לדמות המזוהה ביותר עם גדוד 77, ומאז כל מפקד חדש שמונה לו הגיע אליו לשיחת היכרות וקבלת ברכת הדרך. לא בכדי אמר קצין שריון שהשתתף בקרבות ב-7 באוקטובר שהוא הרגיש באותן שעות שקהלני יושב לו על הכתף.
גדוד 77: דור כיפור פוגש את דור שמחת תודה
( צילום: מיקי שמידט)
השבוע הפגיש ynet בין לוחמים מגדוד 77 שהשתתפו בקרבות בשמחת תורה אשתקד לבין כאלה שעשו זאת ברמת הגולן יובל שנים קודם לכן. במוזיאון יד לשריון בלטרון, תחת הטנק המקורי של קהלני, התכנסו מצד אחד חברי צוות טנק סדירים מפלוגת "מלכות חרמון": סמל קולומה, התותחן מיהוד-מונוסון; סמל מעיין כהן אליסף, טען קשר מקיבוץ מרחביה, וסמל יהב מורן - נהג הטנק ממיתר.
מהצד השני הם פגשו באלה שעל מורשת הקרב שלהם הם התחנכו: לצד קהלני הגיע אל"מ (מיל') עמיר נאור, שהצטרף לגדוד 77 במהלך המלחמה ובהמשך הפך לסמג"ד; ושלום יוסף, לוחם שנפצע פעמיים בקרבות, היגר אחרי המלחמה לאנגליה ולאחרונה שב לחיות בארץ.
זה היה מפגש בין שני דורות של שריונרים שהזוועות ניחתו עליהם בהפתעה במהלך חג בתחילת אוקטובר. שני דורות שאיבדו חברים בקרבות, ושממשיכים לחיות את הזיכרונות והאירועים – מי כבר עשרות שנים ומי, בינתיים, 12 חודשים בלבד. המפגש הזה, על רקע קווי הדמיון שמחברים ביניהם, הוא משל על כוחה של מסורת של הקרבה ואומץ, וגם על המעגליות במלחמה המתמשכת שמלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה.
כצפוי, השיחה מתחילה ברכילות מקצועית ובהשוואה טכנולוגית בין דור יום הכיפורים לבין דור שמחת תורה. גם בעשור השמיני או התשיעי לחייהם, שריונרים אוהבים לדבר על טנקים.
"שלכם זה רולס רויס", מתריס יוסף מול החיילים הצעירים.
"אל תשמיץ. היו לנו אחלה של טנק", נוזף בו קהלני.
"היו לנו טנקים מצוינים", מצטרף גם נאור. "אני מעריץ את הטנקים האלה".
קהלני: "אתם מלכתחילה התכוונתם להתגייס לשריון?".
קולומה: "אני כיוונתי לקורס טיס".
כהן אליסף: "אני כיוונתי ליחידות מיוחדות".
קהלני: "הגעת ליחידה מיוחדת".
נאור מספר שגם ילדיו לחמו בשריון וכך גם נכדו. אצל מורן זאת תמונת מראה: הוא הגיע מבית שבו גם האבא וגם הסבא היו שריונרים. הוותיקים מסבירים שבשנות ה-70 היה השריון בשיא תהילתו, ומאז – אולי בגלל סיום המלחמות ה"גדולות" – פחתה יוקרת החיל ובהתאם גם המוטיבציה לגיוס אליו. "הלחימה הייתה אז שונה", מסכם מורן. "אז היו בעיקר קרבות של טנקים מול טנקים. היום זה לא ככה. זה הגנה על הגזרה והתקפה בעת הצורך".
בוגרי 73' מתעניינים בעיקר בקרבות שניהלו הצעירים בבוקר 7 באוקטובר. הם מפצירים בהם להם לספר בפירוט על השתלשלות האירועים מאותו בוקר והלאה. "אנחנו עולים ב-6:30 בבוקר לעמדת תצפית על הגדר בין כפר עזה לקיבוץ סעד ויש עלינו ירי פצמ"רים", משחזר מורן. "ראינו את הפשיטה מתחילה וירינו על חמאס מטווחים של 400 עד 600 מטר. בשלב מסוים ירדנו מהעמדה כי לא הייתה זווית טובה והתחלנו ולחתור למגע. כשהתקדמנו הטווחים הם כבר אפילו 20 מטר, כולל דריסת מחבלים".
משם המשיך הצוות, תוך כדי קרבות, לקיבוץ סעד ולכפר עזה. "קיבלנו שיחה מהמ"פ על צוות שנאלץ לנטוש את הטנק שלו ומחכה בתעלה לחילוץ שלנו", ממשיך מורן. "כל הדרך לשם אנחנו נתקלים. פגענו בעשרות מחבלים ובמקביל נפגענו מנ"טים. אחרי שחילצנו אותם עברנו לצומת סעד. חברנו שם למג"ד 13, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, שעלה על הטנק שלנו עם קצין האג"ם שלו. וככה אנחנו, עשרה אנשים בטנק, מתחילים לפתוח ציר לכיוון מסיבת הנובה. כשסיימנו לפתוח אותו נגמר לנו הדלק".
תיעוד מפעילות טנק של גדוד 77 ב-7 באוקטובר:
(צילום: דובר צה"ל )
5 צפייה בגלריה
מימין: עמיר נאור, אבגדור קהלני, שלום יוסף, מעיין כהן אליסף, בר קולומה ויהב מורן
(צילום: שאול גולן )
לוחמי 73' מזדקפים. איך זה יכול להיות, הם תוהים, הרי אנחנו נלחמנו ברמת הגולן שעות ארוכות בתנועה בלתי פוסקת ולא נגמר לנו הדלק. כהן אליסף מסביר להם: "כל הזמן ניסינו לשמר תנועה כדי שנהיה במצב יותר קשה לפגיעה. בסופו של דבר, אחרי שאתה נוסע קילומטרים על גבי קילומטרים, במיוחד עם טנק כזה כבד, עם מנוע עוצמתי, הדלק נגמר".
באזור רעים הם הצליחו לטפל בטנק, לתקן את הבעיות הטכניות שנגרמו במהלך הלחימה האינטנסיבית, וגם לתדלק אותו. כך התאפשר להם לפעול עוד שעות ארוכות באזור רעים. הם כאמור לא נוקבים במספר המחבלים שחיסלו במהלך אותו יום או במלחמה בכלל, חרף הפצרות הוותיקים, אבל סיפורים נקודתיים, גם קשים, הם דווקא משתפים.
למשל, אירוע קטלני שהתרחש בצפון הרצועה בימים הראשונים של התמרון הקרקעי ברצועת עזה. קולומה מספר על מחבל חמאס שהצמיד מטען לטנק שנע בסמוך לצוות, והרג את חברו הטוב סמל אסיף לוגר ואת סגן אריאל רייך. כשהמחבל התקרב גם לטנק שלהם עם מטען צד, קולומה חיסל אותו עם פגז. "זו הייתה חדות שיא", מתערב כהן אליסף, חבר של לוגר ז"ל מהטירונות. "תוך שנייה וחצי הוא כבר לא היה".
הוותיקים מבקשים לשמוע עוד ועוד סיפורי קרב. הם מתעניינים בזוויות, במרחקים, בסוגי תחמושת ובשאלות כמו איך ישנים היום בטנק. נדמה שאם רק תינתן להם האפשרות, הם ייכנסו ללחימה בעצמם. "כשהתחיל הבלגאן והיה מחסור אני ביקשתי להצטרף", מספר נאור. "הקימו גדוד מטנקים ישנים - עוף החול. דחו אותי אבל לא מטעמי גיל אלא בגלל הדרגה. אני בדרגה גבוהה מדי לטעמם בשביל הפעילות. אבל אני מוכן להיות נהג, טען, תותחן, לא משנה לי".
ההלם וההפתעה מ-1973 גרמו לדורות של לוחמים ומפקדים להישבע לעשות הכול כדי ש"לעולם לא עוד", אבל העוד הגיע ב-2023. "זה בלתי נסלח עבור כל מי שאחראי על הביטחון במדינת ישראל, אם זה הדרג המדיני או הדרג הצבאי", פוסק יוסף. "אז היינו חצי עיוורים, אבל הפעם היינו עיוורים לגמרי. היום יש כל כך הרבה כלים שבאמצעותם אפשר לבדוק מה המצב של האויב, ובכל זאת נכשלנו. אני שמעתי בבית את האזעקה הראשונה וחשבתי שזה סתם. לא נכנסתי אפילו למרחב מוגן. רק כשהתחילו הדיווחים הבנתי. הרגשתי כמו 50 שנה קודם, כשקהלני נכנס לבית כנסת עם תפוח ושבר צום: התחילה מלחמה".
קהלני, ששכל ביום כיפור את אחיו עמנואל, אמר לצעירים: "אנחנו חיים את המלחמה ההיא עד היום. אגדיר את זה בעדינות: יש טראומה שמלווה אותנו. גם אתם תיקחו את המלחמה הזו אתכם ותספרו עליה לילדים ולנכדים. מה שקרה פה זה שהמורשת שלנו עברה אליכם".
5 צפייה בגלריה
קרב בעמק הבכא, אוקטובר 1973
( צילום: אברהם ורד, במחנה באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
הוא ממשיך: "הדור הזה הציל את המדינה. קראו להם דור הטיקטוק כמו שלנו קראו דור האספרסו. אמר קהלת: 'דור הלך ודור בא והארץ לעולם עומדת'. אנחנו שומרים על המדינה הזו בתורנות ועכשיו אנחנו כולנו תלויים בכם, אז תיזהרו ממני. כי אם אתם לא תעשו את העבודה, אני אעלה על הטנק שלי. אתם לוקחים טנק של חטיבה 7, שזה מחייב, ואתם מגדוד 77 - שזה מחייב עוד יותר. זה גדוד שהיה זרוק בסיני והפך לגדוד הכי מפורסם בעולם".
הצעירים נהנים לשמוע את סיפורי הקרב מהעבר. "הם שונים משלנו ואת חלקם אנחנו מכירים כמובן", אומר מורן. "את שלנו אנחנו עדיין לא מעכלים. ייקח לנו שנים להבין מה באמת עשינו".
כהן אליסף: "גדוד 77 עבר כל סוג של לחימה שאפשר תחת גדודים אחרים, תחת חטיבות אחרות, מפוצל עם חיילים מפה וחיילים משם. זה גדוד עם כל כך הרבה ניסיון, עד שאם יש מקום אחד שאני רוצה להיות בתוכו בזמן המלחמה - זה בגדוד הזה".
דור הסדירים הגיע למפגש בלטרון ישירות מהשטח, עם מדים ונשק, והוא מתייחס לקרב כאירוע שעדיין מתרחש. דור העבר נמצא במקום אחר. הוא מודע טוב יותר לפיל שבחדר: המחיר וההשלכות של המלחמה. כמו ב-1973, סיפורי הגבורה מהדהדים אך האבדות כבדות. אל שמותיהם של 51 חללי הגדוד נוספו במערכה הנוכחית עוד 22 שמות נוספים שיונצחו באנדרטה ברמת הגולן.
קהלני הקים יחידה של לוחמי עבר מגדוד 77 שמבקרים באופן תדיר את פצועי היחידה, מגיעים להלוויות של הלוחמים ומנחמים את המשפחות בשבעה. "יומיים לפני המלחמה היה טקס בעמק הבכא והייתי אמור להגיע עם חייל שהכרתי, עידו הרוש, אבל בסוף נסעתי עם מישהו אחר ונורא התנצלתי כי הוא כבר הגיע לאסוף אותי", משחזר קהלני. "אחרי שלושה ימים האבא התקשר אליי ואמר 'אתה יכול לבוא, אבל להלוויה שלו'. שבוע לפני זה הטלתי על חייל אחר, יוני גולן, לעשות מסלול צוות ולצלם את הטנק. הוא ישב אצלי בבית והדרכתי אותו. הוא ועידו היו החברים הכי טובים עוד מהפנימייה הצבאית ושניהם ביקשו להגיע לגדוד 77. גם יוני נהרג. עכשיו אני כבר מגיע לאזכרות שלהם".
גם נאור מבקר פצועים ומשפחות שכולות: "כשמתירים לפרסום את שמות החללים ואני שומע שזה טנקיסט אז הצביטה בלב היא גדולה, ואם הוא מגדוד 77 - אז בכלל. אלו הרגעים שבהם אני מתרחק הצידה ומתבודד. הקושי הוא עצום".
גם את החברים שאיבדו במלחמת יום כיפור הם זוכרים, ובניגוד ללוחמים הצעירים, שהנושא כל כך טרי עבורם עד ששתיקתם בנושא רועמת יותר מכל זעקה, הם כבר למדו לדבר את הכאב. "המפקד שלי יואב בלומן ז"ל היה אדם משכמו ומעלה", נזכר יוסף. "45 שנה אחרי שנפל חזרתי לארץ והאזכרה שלו הייתה אחד מהדברים הראשונים שעשיתי בישראל. אני זוכר וכואב את כולם".
נאור: "את מי שאני רוצה אני יכול להעלות מול העיניים שלי, חי, מדבר. כאילו זה היה אתמול. בעיקר את המיוחדים שהיו קרובים אליי מאוד. החיסרון שלהם לא עובר. לפעמים כשאני נותן איזה הרצאה או מספר על הגדוד ועל קרבות עמק הבכא, ושואלים אותי על הנופלים, אז כמו עכשיו הדמעות מתחילות לזלוג".
