מרים פרץ צריכה להיבחר לנשיאת המדינה למרות היותה אם שכולה ולא מפני שאיבדה שני בנים בקרב. היא פרצה לתודעה הישראלית בנסיבות טרגיות, לאחר שבנה אלירז נפל בקרב ברצועת עזה, והיה לבן השני ששילם מחיר דמים. אחיו, אוריאל, נפל 12 שנה קודם לכן בדרום לבנון. התואר המפוקפק "אם הבנים" דבק בה והיא הפכה לסמל.
הסמליות הזו לא עוברת חלק בגרון דווקא מפני שהיא יושבת על מיתוסים ומוסכמות כבדי משקל. השכול הצבאי בישראל הוא קודש הקודשים, ובדיוק בגלל זה אי אפשר שלא לשים סימני שאלה על המחירים שהחברה הישראלית משלמת בשל כך. בראש ובראשונה קבלת מחיר הדמים כגזירת גורל, וכל מלחמה כמלחמת אין-ברירה.
ברובד נוסף – האתוס הזה שם את קידוש המוות על פני החיים. קל יותר להעריץ צעירים יפים ומתים מלהתמודד עם ההשלכות האיומות של לחימה מתמדת הן על החברה האזרחית והן על לוחמים שיצאו מהקרבות פצועים בגופם ובנפשם. מודל "אם הבנים" הוא עתיק, יעידו חנה ושבעת בניה, מתים לנגד עיניה על מנת שלא לעבוד עבודה זרה. לכן הערצה של אישה כמו פרץ, שהגיעה לתודעה הישראלית בגלל קורבנותיה הבלתי אפשריים, עלולה לתחזק את המודל הקשה והמר הזה.
אבל, וזהו אבל גדול והכרחי, העובדה שהחברה הישראלית זכתה להכיר אישיות כמו פרץ אך ורק מפני ששכלה שני בנים היא תעודת עניות עבורנו, ולא עבורה. לאורך השנים הוכיחה פרץ שלפני שהיא "אמא של" היא קודם כל אשת חינוך מדהימה עם קריירה מפוארת, אישה בעלת תפיסת עולם מנומקת, רלוונטית ומורכבת, ובראש ובראשונה אישה עם התבוננות רגישה וחכמה על החברה הישראלית והאתגרים שהיא עומדת מולם. הנאום שלה במעמד שבו זכתה בפרס ישראל הוא טקסט קאנוני שראוי להילמד בבתי הספר. אהבת העם והארץ היא מעלה גדולה והכרחית לנשיא, ודווקא פרץ הוכיחה פעם אחר פעם כמה התחושות הללו יכולות לבא לידי ביטוי באופנים שונים ומגוונים ולא במסלול השכול נורא בהכרח.
בזכות העושר התרבותי שהיא מביאה, בזכות הדרישה שלה לשיחה אינטליגנטית ומורכבת, בזכות הקבלות המרשימות שלה בשדה החינוך וגם בזכות העובדה שהיא איננה פוליטיקאית
פרץ היא אדם שלם עוד לפני השייכות שלה כאמא. אם הייתה גבר, מזמן הייתה עומדת בראשות מוסדות, הייתה מנהלת בכירה או פוליטיקאית מחוזרת. יותר מזה, גברים שהם גם אבות שכולים לא הופכים לסמלי שכול. השכול הוא עוד פרט ביוגרפי בחייהם, אבל העשייה שלהם היא שמציבה אותם במרכז. באופן אבסורדי, האובדן של פרץ צובע את כל האישיות שלה ומוחק כל סממן אחר.
עבור נשים כמו פרץ הדרך לפרוץ אל התודעה הישראלית נמצאת בנתיב אחד, נתיב האימהות השכולות. דוגמא נוספת לכך הן שלוש האימהות מקיץ 2014. אימהות הנערים החטופים גיל-עד שער, איל יפרח ונפתלי פרנקל התגלו כנשים מרשימות בכל קנה מידה, אבל זכינו לגלות את התעצומות הטמונות בהן רק לאחר ששילמו את המחיר היקר ביותר שניתן לדמיין. המשוואה הזו עקומה ורעה. הרבנית ד"ר רחלי שפרכר-פרנקל, למשל, היא תלמידת חכמים פורצת דרך, אבל הכניסה שלה לקונצנזוס הדתי הגיעה רק לאחר האובדן שחוותה.
מרים פרץ צריכה להיות נשיאת המדינה מכל הסיבות הנכונות. בזכות העושר התרבותי שהיא מביאה איתה, בזכות הדרישה שלה לשיחה אינטליגנטית ומורכבת, בזכות הקבלות המרשימות שלה בשדה החינוך, בזכות הרגישות ותבונת הלב שלה וגם בזכות העובדה שהיא איננה פוליטיקאית שצריכה לסגור דילים מאחורי הגב. היא אהובה ואהודה בקרב רוב חלקי העם, ולא בהכרח בקרב 120 חברי כנסת, ולכן בחירה בה תשקף היטב את רחשי הלב של הציבור.
ואנחנו צריכים לעשות חשבון נפש ולחשוב כיצד אנחנו מגלים את המרים פרציות שנמצאות שם בחוץ בלי שהן יהיו חברות במועדון השכול המפוקפק. מגיעות לנו מנהיגות מרשימות ומעוררות השראה, וחובתנו לייצר נתיבים שיאפשרו להן לפרוח ולפרוץ.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
