יש בקרב התקשורת הישראלית יסודות פטריוטיים. אנשים רבים. טובים. אני אומר זאת מידיעה קרובה. לכן הקריאה היא אליהם: הצילו. כעת זמן מלחמה. כמה תועלת יש בהמשך קמפיין ההשחרה על המדינה שנכשלה, של הממשלה והעומד בראשה. כמה הגיון יש בהשחרה הבלתי פוסקת?
הרי ההכנות להחרבתה של עזה בעיצומן. הסברתית, צבאית ומדינית. כולנו נושאים בנטל. אני לא בטוח שצריך להיכנס עתה. צריך פשוט לתת להם להינמק במנהרות. אבל זה סיפור אחר. החשוב הוא שהבנו ובדרך נוראית שהברית היא לא עם המדינה, אלא בינינו. ברית אחים בת כ-3,500 שנה שמרגע כינונה, היא מעולם לא הופרה. הברית הזו לפני 75 שנה בנתה את מדינת היהודים. כעת הברית הזו יוצאת להציל אותה. ברית חיים.
הייתי עם אנשי כוח קפלן בבית קמה, יצאתי לשדרות להביא ציוד לכוחות הלוחמים. הם ליוו אותי מאחור ומקדימה. כשחזרנו נפרדנו בחיבוקים. רוח משפחת בריתו של אברהם אבינו שוטפת את ישראל כולה. אין ימין ושמאל, כולם ישראל על מלא. מלא. ואם מישהו יצא מהשורה הזכירו לנו הפלסטינאצים שאנחנו עם אחד.
רק בשולי התקשורת הישראלית נותרו איים שלא מפנימים את רגישות וקדושת השעה. מה תועלת יש בפסטיבל המתמשך ללא הרף, שבו מועלים לשידור אחים שלנו קורבנות הטבח הפלסטיני – ולאחר מספר שאלות מנחות מהמראיין, הוא מתמרן אותם חיש קל לאמירות נוקבות על הממשלה, המדינה שהפקירה - והאשם מכולם הוא כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו. לא מתוקף היותו בעל אחריות מיניסטריאלית בתפקידו כראש הממשלה, כפי שבקלות הם יכולים וחייבים לציין - אלא כמובן האשם המרכזי בפועל. ממשלה מחליפים בקלפי, לא בהסתה של שר ברעהו. בהעלבה עד עפר של השר אבי דיכטר. תפקידו של שר הוא להצטיין בתפקידו. לא בהמצאת אינטריגות איך להפיל את ממשלתו. ובעת מלחמה?!
רואים לכם. חבל. לאחר אי ההצלחה בתפירת התיקים המשפטיים לסוגיהם (השופטים במשפט נתניהו: "המלצנו לפרקליטות למחוק את עבירת השוחד") בעסקת הצוללות (מעדות בכיר בחברת טיסנקרופ עלה שהעד המרכזי, לא אמר אמת) ממשיך בוגי יעלון בלי בושה לקבל במה באולפנים. אותו בוגי יעלון שאמר כרמטכ"ל "אין מה לדאוג, הטילים של החיזבאללה יחלידו" ואחראי ישירות להתעצמות הרקטית של החיזבאללה, במקום שיגלה את עצמו לאי השדים, הוא מקבל זמן אולפן יקר - שצריך להיות מנוצל להרגיע את העם המפוחד - או לחילופין לשאול אותו על מחדליו הישירים לעניין. אך לא מפריעים לו באולפנים, העיקר שימשיך לקעקע את האמון בממשלה הנבחרת שזקוקה לכל טיפה של אשראי ציבורי - כדי לעמוד במשימה הקשה ביותר של המפעל הציוני. "האם יש דבר אחד בעולם, שלא יגמר בביבי", צעק בגרון ניחר עמית סגל באולפן חדשות 12.
יש מספיק סיבות לתקוף את הממשלה הנוכחית. חטא ההיבריס הכה במחנה הימין לא רחם. שרי ממשלה ילדותיים במקום לסכור את הפה, הסתובבו עם גפרורים בכל מקום שאהוד ברק שפך נפט מהפחית שלו. ביקורת כעת נראית לא אמינה ומאוד פוליטית. כניסתם ללא היסוס של חברי המחנה הממלכתי ואביגדור ליברמן אל מתחת לאלונקה הלאומית - היא מעשה של הרואיות לאומית ראויה לכל שבח. מים מרעננים לעם פצוע. משקפים לעם הדואב כי במלחמה אין פוליטיקה. הסתה למלחמת שר באחיו בעת מלחמה - היא סכנה שדגל שחור מתנוסס עליה. אנא תפסיקו.
העולם ברובו מתגייס להעניק לישראל תמיכה מדינית וצבאית חסרת תקדים. כיצד יתייחסו מנהיגי העולם שבאים לסייע לנו, אם כך מדברים על ראש הממשלה של מדינת היהודים שלה הם אמורים לסייע.
למערכות ממשלתיות, מעצם טבען, לוקח זמן לעבור ממצב 0 ל-100. גם בארה"ב הגדולה, המנוסה במשברים לאומיים ואסונות פדרליים - בכל סופת הוריקן, אבל ממש בכל פעם, מואשם הממשל הפדרלי באדישות, באחריות לכישלון הסיוע לתושבים ובאי תגובה מהירה מספיק לאירוע המחריד.
אולי תספרו על התמונה מהצד ההפוך? תראו איך נראה אותו הסיפור - אבל הפוך לחלוטין. סיפר של תקווה ועוצמה גדולה: גדולתו של עמנו הנפלא פרצה בדיוק במקום שבו לא היה ממשל מרכזי. עד שהמערכות הציבוריות עמוסות הרגולציה והמשפטיזציה התחילו לזוז, מילאו אזרחי ישראל, במהירות שאין כדוגמתה בעולם – את הנדרש. התנהגות העורף הישראלי, במצב שבו הממשל המרכזי התעכב, סיפקה הזדמנות יוצאת דופן לספר לאויבינו: התבלבלתם.
רמי סימניהתנהגות העורף הישראלי נקלטה היטב במכ"ם מדד קורי העכביש של החיזבאללה. כעת אויבינו נחשפו למכפיל הכוח האדיר שיש לחברה הישראלית. חוסן לאומי שאין בשום מדינת אויב. מעגל האויבים הראשון שלנו - עזה, לבנון ואיראן - אלו ישויות מדינתיות עלובות יחסית לישראל ובכל קנה מידה. העורף האזרחי שלהן יתפרק לרסיסים בכל התנגשות עם צה"ל. ובמקרה של איראן המורכבת מ-80 מיעוטים, היא עוד יכולה להתפרק לעד, לרסיסים לאומיים שונים בזעם ההמון שהוכנס למלחמה שאינה שלו.
אנחנו עם מעורר השראה והשתאות. אדיר בכוחו כתולעת השמיר. אך עם נפש רכה, יהודית. בעת הקשה ביותר לנו מקום המדינה, העם צמא להרגעה. ליד מלטפת על פניו היגעות, המאובקות. מותר לתקשורת להושיט ידה ולנגב לו את הדמעות.
