מלחמת "חרבות ברזל" נפתחה במתקפת פתע רצחנית של חמאס, שהוכיחה אחת ולתמיד כי בעיית רצועת עזה לא תיפתר מעצמה. באבחה אחת הוכיח ארגון הטרור כי קונספציית שימור שלטונו ברצועה, והכנסת מזוודות הכסף אליה, שימשה אותו כמסך עשן. אנשיו טבחו ורצחו בשטח ישראל, במחדל הצבאי, המדיני והמודיעיני הגדול ביותר שידעה המדינה בכל שנות קיומה.
אלא שאת הקונספציה שקדמה למחדל לא החליפה עד כה שום מדיניות אסטרטגית אחרת. יותר משנה לטבח, הקבינט המדיני-ביטחוני עדיין לא הכריע מה הוא רוצה לראות ברצועת עזה ב"יום שאחרי": התנחלויות יהודיות, מדינות ערביות מתונות, הרשות הפלסטינית, שלטון חמאס מוחלש או כל אפשרות אחרת - שום פתרון לא עלה להכרעה. בעיקר, נראה שהמיקוד עבר לזירות רחוקות, לבנון ואיראן, ועזה נותרה בעיה לא פתורה. אבל, על דבר אחד נראה שכולם מסכימים: צה"ל צריך לקבל בה חופש פעולה גם בעתיד, בניגוד למה שהיה לפני 7/10, כדי למנוע את שיקום כוחם של ארגוני הטרור. זו תמונת המצב, שנה לתחילת התמרון הקרקעי.
לחימה במעגלים
בחזרה ל-7 באוקטובר. לישראל לא נותרה ברירה אלא לצאת למלחמה, ובראשה שתי מטרות: השמדת שלטון הטרור וצבאו, והשבת החטופים שלקח. חיל האוויר נכנס לפעולה, ואחרי שבמשך שעות כמעט שלא הופעל כדי לסייע להדיפת המתקפה, החל להפציץ ברחבי רצועת עזה. במקביל, מאות אלפי לוחמי מילואים נקראו אל הדגל, בשיעור התייצבות מעורר השראה, ונערכו בכל הגזרות. זה היה שלב א' של הלחימה ברצועת עזה. במהלכו, במשך כעשרים ימים נמנעו הכוחות מלפעול קרקעית ברצועה, תחילה בשל הכנת תוכניות הפעולה - ובהמשך בגלל חששות בדרג המדיני מההשלכות.
ב-27 באוקטובר, אחרי כל העיכובים, נכנסו לוחמי צה"ל לרצועת עזה מתוך אמונה שלחץ צבאי על חמאס יביא להשבת חטופים, ויביא בסופו של דבר גם לקריסת הארגון. זו הייתה תחילתו של שלב ב'. כבר אז, ברור היה שהשלמת המשימה השנייה תימשך עוד זמן רב, אפילו שנים, ולכן צריך קודם לדאוג לישראלים שהופקרו ב-7/10. ואכן, פחות מחודש אחרי תחילת התמרון, הוא נעצר לטובת עסקה שנמשכה שבעה ימים - ובמהלכה חמאס שחרר 80 נשים וילדים. לאחר מכן צה"ל שב להילחם, נכנס לחאן יונס ובהמשך - שוב אחרי עיכובים כתוצאה מלחצים מדיניים - גם לרפיח. הסיסמה הייתה "לחץ צבאי ילחץ על חמאס להגיע לעסקת חטופים". אבל זה לא קרה.
ראשוני הכוחות ברצועת עזה, לפני שנה
(צילום: דובר צה"ל)
כעת, ועל אף שבאופן רשמי לא הוכרזה הפסקת אש, ובמיוחד אחרי חיסולו של יחיא סינוואר - בפועל התמרון ברוב חלקי הרצועה נגמר, מבלי שישראל קיבלה תמורה כלשהי. זהו שלב ג', שהחל לסירוגין בכל שטח בנפרד: בינואר ובפברואר ב-70% שטחי הרצועה, וב-20% הנוספים - אזור רפיח - נגמר כבר באוגוסט. ב-10% הנותרים, צה"ל לא תמרן מחשש להימצאות חטופים שעלולים להיפגע, החלטה שהפכה מוחלטת עוד יותר אחרי רצח ששת החטופים במנהרה ברפיח.
כיום, צה"ל נמצא בעיקר בציר פילדלפי ובשכונות הסמוכות אליו, ובציר נצרים שמפריד את צפון רצועת עזה משאר שטחה. משתי הנקודות האלה הכוחות יוצאים לפשיטות ממוקדות, כמו אלה שמתרחשות כיום בג'באליה ובבית לאהיה. צה"ל נערך היטב לשהות הממושכת הזו ברצועה: יש מוצבים שכבר מוסדו בפרוזדור נצרים, יש כבישים מבצעיים שצה"ל סלל שם ובפילדלפי, שבהם נוסעים הכוחות גם בכלי רכב רכים ולא ממוגנים.
בצה"ל כבר מבינים שהלחימה בעזה היא במעגלים: הבתים שבהם נלחמים כעת הכוחות בג'באליה ובמחנה הפליטים שלה הם אותם הבתים שכוחות אוגדה 98 פעלו בהם וטיהרו אותם בחודש מאי - וכוחות אוגדה 162 עשו זאת גם בשיא התמרון, בנובמבר ובדצמבר.
במקומות אלו, חמאס גם השמיש מחדש חלק ממנהרות הלחימה שלו שצה"ל הרס, ומלכד זירות רבות במטעני חבלה - חלקם על בסיס חומר נפץ מנפלים של צה"ל, שנותרו בשטח בחודשים האחרונים. למעשה, ארגון הטרור התבסס מחדש במרחבים הללו בחסות האוכלוסייה.
ברפיח, צה"ל עדיין פושט על יעדים שבהם חמאס מנסה לפעול שוב או שנותרו בהן יכולות שלו, בעיקר תת-קרקעיות. אך הפשיטות האלו הן בעיקר מקומיות, גדודיות וחטיבתיות, ומיועדות להרחבת משימת אחזקת ציר פילדלפי הסמוך.
וככל שחולף הזמן, בצה"ל מבינים שלא מסתמנת בקרוב נסיגה משתי רצועות השטח שבהן יש נוכחות צבאית קבועה - פילדלפי ונצרים - והמחירים בהתאם: חטיבות מילואים יבצעו משימות כיבוש בעיקר, ולחייליהן כבר נמסר שישובו לרצועה לסבב רביעי וחמישי של מילואים גם לאורך 2025.
"מיטוט שלטון חמאס לא יקרה אם לא יהיה שלטון חלופי לחמאס, כלשהו", מבהירים בצה"ל. אבל, בדרג המדיני מורחים זמן עם דיונים על פתרונות מקומיים שספק אם יצליחו, כמו חברות קבלן אמריקניות שיחלקו את הסיוע לאוכלוסייה העזתית. בפועל, הדרג המדיני במעשיו גורם להשארת שלטון חמאס בעזה, מוכה ומוחלש - אבל קיים ושריר. בהיעדר יעד רשמי ל"יום שאחרי", תמונת המצב ברצועת עזה מבלבלת במיוחד. הצבא, מצידו, לא יכול לגבש תוכניות אופרטיביות שתכליתן מימוש יעד שאיש לא הגדיר לו, ובהיעדר אסטרטגיה מדינית מסודרות - נותרו הפשיטות הממוקדות.
צה"ל, כבר יותר מחצי שנה, לא נמצא כאמור ברוב השטח הקרקעי ברצועת עזה. בעיר גדולה כחאן יונס, למשל, יש סימנים ניכרים להתאוששות חמאס אפילו עוד יותר מאשר בצפון הרצועה. ישראל משלמת "מס תחזוקה" לאמריקנים בדמות הכנסת חשמל, דלק, תרופות ומזון לעזה, ואלה עוברים חיש מהר לידי חמאס - או חמור מכך לא פחות: לכנופיות חמושות שממחישות את הכאוס במקומות שבהם אין חמאס. למעשה, במקומות כאלה כבר התפרסמו לא אחת קולות של תושבים מתנגדי חמאס, שאומרים כי כבר עדיף שיחזור - מאחר שתחתיו לפחות היו חוק וסדר, וכעת מפחיד להסתובב ברחובות.
6 צפייה בגלריה
מקבלי החלטות בחמאס עוד יש, השאלה היא כמה ישפיעו על הארגונים האחרים. הבית שבו חוסל סינוואר
(צילום: יואב קרן)
חמאס, כצבא טרור, נפגע אנושות. לפי הערכות, בין 80%-90% מהרקטות שלו לטווח בינוני וארוך הושמדו. צה"ל מעריך שחיסל או פגע בכ-20-15 אלף מחבלים רשומים של חמאס, מתוך כ-30 אלף שהיו לארגון ב-6 באוקטובר, אך גם זו הערכת יתר. ארגון הטרור, מנגד, מצליח לפי עדויות לגייס פעילים חדשים, וישנם עוד אלפי מחבלים מארגונים אחרים כמו הג'יהאד האיסלאמי.
מרשת המנהרות של חמאס נותרו לפי הערכות הצבא עוד קילומטרים רבים, אך כיום רובן הן מנהרות מקומיות שלא בהכרח מחוברות ל"רשת המטרו". רוב המנהרות שנותרו נמצאות במקומות שבהם צה"ל לא תמרן כלל, כמו בעיירות מרכז הרצועה, בגלל החשש שמוחזקים בהם חטופים.
"הכוח אינו תכלית הכול"
251 בני אדם חיים ומתים חטפו ארגוני הטרור ב-7 באוקטובר, מהם הושבו חזרה 117 בחיים - רובם בעסקאות - ועוד 37 גופות. 97 נותרו חטופים, ויחד איתם גם הדר גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד. לפי הערכות, כ-50 חטופים עדיין בחיים, ושורדים בתנאים לא אנושיים. המשא ומתן להשבתם מתחדש בדיוק היום, עם פסגה נוספת בקטאר, שקודמותיה הסתיימו בלא כלום עקב דרישת חמאס לסיים את המלחמה, ודרישת ישראל להשאיר כוחות ברצועת עזה. אלא שבניגוד לפסגות הקודמות, כעת נוצרה בעיה חדשה, שמסתכמת בשאלה אחת: מי מקבל את ההחלטות בצד השני?
(צילום: מיקי שמידט)
אחרי חיסולו של סינוואר, לחמאס עדיין יש מפקדים בכירים בעזה, כמו מח"ט רפיח מוחמד שבאנה, האחראי על צפון הרצועה עז א-דין אל-חדאד, או אחיו של סינוואר מוחמד - בנוסף להנהגת חמאס בחו"ל. אבל, ישנם חטופים שלא מוחזקים בידי חמאס, אלא בידי הג'יהאד האיסלאמי או ארגונים חמושים סוררים. לכן, חרף ההזדמנות שנוצרה כביכול עם חיסולו של מנהיג חמאס, יש אתגרים חדשים במשא ומתן.
"לא כל מטרה ניתן להשיג רק בפעולה צבאית", הדגיש היום שר הביטחון יואב גלנט בנאומו בטקס הממלכתי לנופלי המלחמה בהר הרצל, כשמולו יושב ראש הממשלה בנימין נתניהו. "הכוח אינו תכלית הכול. בבואנו לממש את חובתנו המוסרית והערכית - להשיב את החטופים לביתם - נידרש לפשרות כואבות. עלינו לעשות זאת למענם, למען בני משפחותיהם, למען הלוחמים שנפלו בשם המטרה הזו, למען מורשת צה"ל, ובשם האתוס היהודי והלאומי. זו אחריותנו. זו אחריותי כשר הביטחון, כמו בבוקר השבעה באוקטובר, כך לאורך כל שנת המלחמה. כמו להישגים המשמעותיים - כך גם לכישלונות, למחירים הכבדים ולאתגרים הלאומיים שאותנו אנו מחויבים לממש". במכתב אחר, שהעביר לקבינט, כתב גלנט שמטרות המלחמה דורשות שינוי.
אבל, סוד ידוע הוא שראש הממשלה אינו מוכן לאותן הפשרות ששר הביטחון מוכן אליהן כדי להשיב את הישראלים שנותרו בשבי - מחלוקת שכמעט עלתה לגלנט בתפקידו. בשבועות האחרונים, הצדדים אפילו מדברים על "עסקה קטנה", שאולי היא זו שתביא את ההסכם הגדול שאליו עדיין מייחלות רוב המשפחות.
וכשזה המצב, אסנת שרעבי מטלון, ששני אחיה - יוסי שרעבי ז"ל ואלי שרעבי - חטופים בעזה, היטיבה הבוקר לתאר את התחושה בקרב המשפחות אל מול חידוש המגעים, אחרי התקוות שהופרכו בפעמים הקודמות. "למדנו לא לקוות", אמרה. "אנחנו תמיד מייחלים למשא ומתן והסכם שיחזיר את כל החטופים, ותמיד נקום לזה עם תקווה בלב, אבל למדנו שלא להקשיב לרעשים מסביב. עד שלא אראה את אלי, את החטופים בתוך הרכב של הצלב האדום, לא אאמין שזה קורה".
אסנת אמרה שאות החיים האחרון מאחיה התקבל לפני הרבה חודשים, אבל "זה לא אומר הרבה. הוא באזור מלחמה. אנחנו מאוד מודאגים. גם ששת החטופים היו בחיים רגע לפני שנרצחו, אז אות חיים לא אומר לנו שום דבר, גם אם יש איזשהו שבב מידע. פשוט תחזירו אותם".
"הלוואי שמקבלי ההחלטות היו בנעליים שלנו", הוסיפה. "הלוואי והם היו יכולים להרגיש מה זה אומר. האהובים שלנו שם. אם האהובים שלהם היו שם, הם היו מדברים אחרת, אין לי ספק. אם ניתן להציל מישהו שעדיין נמצא שם במנהרות, בלי מזון, אוויר ומים, במצב בריאותי ונפשי גרוע ביותר, אז צריך לעשות הכול. אל תשכחו את הסיבה שנכנסנו למלחמה הזו, למה אנחנו עדיין במלחמה".
גיבורים חדורי מטרה
ומחירי המלחמה כואבים. מאז 7 באוקטובר נפלו 771 חיילי צה"ל, מתוכם 360 ברחבי רצועת עזה. במהלך התמרון הקרקעי ברצועת עזה נפצעו עוד 2,368 חיילים, מהם 452 באורח קשה, 726 באורח בינוני ו-1,190 באורח קל.
(צילום: מיקי שמידט)
(צילום: מיקי שמידט)
"עמיחי דיבר על כך שיש מחיר אמיתי לשלם במלחמה הזו, אבל שהם מוכנים לשלם אותו", אמרו הבוקר מרסי שרון והווארד סטיבן, הוריו של רב-סמל עמיחי ישראל יהושע אוסטר שנפל ב-1 בינואר מפיצוץ מטען בפאתי דרג' תופאח שבצפון רצועת עזה. עם פרוץ המלחמה הוא בכלל שהה בארה"ב, אבל מיהר לחזור. "הוא הרגיש שהוא חייב להילחם עבור מדינתו, שהוא חייב להיות חלק מזה".
אימו הוסיפה: "כמה שבועות לפני שהוא נהרג, הייתה לו שיחה שבה אמרתי לו שאני מרגישה נורא שהוא נלחם במלחמה הזו, כי כשעלינו לארץ ידענו שהוא יצטרך לשרת בצבא. הוא הסתכל אליי ואמר לי - 'אמא, מה גורם לך לחשוב שאם לא היינו עושים עלייה לא הייתי כאן, נלחם בכל מקרה?'. וזה נתן לי הרבה נחמה בחודשים האחרונים".
גדעון עבאס, אחיו של רס"ן ג'מאל עבאס שנפל ב-18 בנובמבר בשייח עג'לין שבצפון הרצועה, סיפר כי אחיו היה מהכוחות הראשונים שנכנסו פנימה. "ככה זה היה אצלו מאז ומתמיד", אמר. "עוד בימי מלחמת לבנון השנייה הוא לא הסכים לרדת למקלט, גם כשהיו פיצוצים, כשהיה קטן. הוא אמר שאם כולם נלחמים אז גם אנחנו איתם. אי אפשר לתאר את הגעגוע אליו, אי אפשר לתאר את הכאב. חושבים שהחיים ממשיכים, אבל הבור תמיד נשאר באותו גודל, ואתה מנסה סביבו לבנות דברים - וזה קשה".
"ב-7 באוקטובר, ג'מאל יצא בריצה, מתוך תחושה של 'עכשיו זה הזמן שלי'", הוסיף האח, ואמר כי לתחושתו, לא נותנים בחברה הישראלית מספיק ביטוי לגבורתם של הלוחמים. "אנשים עשו דברים שאתה רואה בסרטים. גם במלחמת יום כיפור, תראו מה הצלחנו להשיג, הצלחה אדירה - אבל אף אחד לא מדבר עליה, כולם זוכרים את הכישלון. אבל אנחנו רוצים שיזכרו את הגבורה של האנשים, שיידעו שיש פה דור שלא שכח מה זה מדינת ישראל, ועל מה היא קמה, ורצו קדימה אל תוך האש כדי שנחיה פה יותר בטוב מתישהו".
עבאס הזכיר גם את חוק הלאום, הזכיר מפגש טעון עם השר משה ארבל ואמר כי "אנחנו לא שכירי חרב, לא נועדנו רק כדי למות למען המדינה. זה לא עובד ככה. רוצים לעשות חוק בנפרד לעדה הדרוזית, וסבא שלי התחרפן מזה. 12 מטובי בניה של העדה הדרוזית הלכו רק במלחמה הזו, עזבו את כל ה-432 שהלכו כל השנים, ואם סופרים מלפני קום המדינה אז יש עוד יותר. ברחוב התחושה של סוג ב' לא מורגשת, העם הישראלי מאוד מחבק, כולם נושאים באותו הנטל. אבל היחס מהמדינה הוא לא ככה. אנחנו רוצים שיהיה שוויון לעדה הדרוזית, מבלי שיפרידו אותנו מהעם היהודי".
