ב-1995 קיבלה משלחת של חברי התנועה האיסלאמית בישראל את ברכת הדרך ממועצת השורא, הסמכות הדתית העליונה שלה בארץ, ויצאה לנסיעה הרת גורל במצרים. על הפרק עמדה מחלוקת שבטווח הקרוב הייתה עתידה לפצל את התנועה לשניים ובטווח הרחוק הובילה למפץ הפוליטי שבא לידי ביטוי בכניסה ההיסטורית של מפלגת רע"מ לקואליציה, ולראשונה לכהונתם של אישי ציבור איסלאמיסטים ואנטי-ציוניים במוצהר בממשלת ישראל.
יו"ר רע"מ נואם זמן קצר לפני השבעת הממשלה הנוכחית
(צילום: ערוץ הכנסת )
המשלחת נסעה למצרים כדי לקבל מהמופתים פסק הלכה שיתיר לתנועה האיסלאמית בישראל להתמודד בבחירות הארציות לכנסת. נציגים של התנועה כבר התמודדו באותה תקופה בבחירות לרשויות המקומיות, אבל הקפיצה לפוליטיקה הארצית עוררה התנגדות פנימית, והדבר חייב חותמת רשמית של סמכות דתית.
אלא שהפגישות במצרים לא הניבו פרי. גורמי הדת הבכירים שפגשו במדינה - שייתכן שביקשו להרחיק את עצמם מתפוח האדמה הלוהט שערבב בתוכו ציונות ואיסלאם - המליצו לחברי המשלחת לבקש פסק הלכה בעניין דווקא אצל מופתים בירדן, בטענה שאלה קרובים יותר לאזרחי ישראל הערבים מבחינה גיאוגרפית, תרבותית ודתית. אבל גם כאן לא חיכו להם חיים קלים. אנשי הדת שפגשו בממלכה ההאשמית ביקשו מהם לחזור קודם לישראל ולהכין עבורם דו"ח מחקר על הכנסת בכלל, ועל תפקוד המפלגות הערביות בה בפרט, לפני שיתנו פסק הלכה בעניין.
8 צפייה בגלריה
סלאח. טען שפסק ההלכה אוסר על השתתפות בבחירות הארציות ומאז שומר על קו ניצי
(צילום: מוטי קמחי)
חברי המשלחת הישראלים עשו כדבריהם. הדו"ח נערך, נשלח לגורמי הדת בירדן – ואחריו הגיעה התשובה שבה נעוצה סיבת הפיצול שנשמר בתנועה האיסלאמית עד היום. צד אחד, שאותו הוביל השייח ראאד סלאח, שלימים הפך לפלג הצפוני של התנועה, טען שפסק ההלכה אוסר על השתתפות בבחירות הארציות לכנסת ישראל. מאז הוא שומר על קו ניצי הדוחה כל השתתפות או השתלבות בפוליטיקה הישראלית.
הצד השני, שאותו הוביל מייסד התנועה האיסלאמית בישראל, השייח עבדאללה נימר דרוויש, סבר שהקביעה אינה חד-משמעית, ולכן פנה לחוות דעת נוספת של פוסקי הלכה מוסלמים באירופה. אלה, נטען לאחר מכן, קבעו שמה שמותר למוסלמים בארה"ב ובאירופה - מותר גם למוסלמים בישראל.
המחנה של השייח דרוויש, שהיום אנו מכירים כפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית, מיוצג מאז בכנסת באמצעות מפלגת רע"מ (הרשימה הערבית המאוחדת), וחותר בהצלחה – לפחות בממד ההצהרתי – להשתלבות פוליטית-אזרחית בישראל. המחנה היריב, מנגד, הוצא מאז מחוץ לחוק וראשיו נכנסים ויוצאים מבתי המשפט והכלא באישומי טרור והסתה שונים.
בין מלחמת ששת הימים למהפכה באיראן
שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת היוו תקופה מכוננת עבור העולם הערבי בכלל ועבור החברה הערבית בישראל בפרט. העשורים הללו התאפיינו בפריחת האידיאולוגיה האיסלאמית הפוליטית במדינות ערב ובעליית כוחה של תנועת האחים המוסלמים. לימים, גם המהפכה באיראן ב-1979, אף שמדובר היה במהלך שיעי לעילא, העניקה חיזוק לרוח האיסלאם הפוליטי.
האזרחים הערבים בישראל, שעד 1967 היו מבודדים יחסית משאר העולם הערבי, קיבלו עכשיו גישה ליהודה, שומרון ועזה, ובין השאר גם לאישי דת בכירים ולמכללות איסלאמיות בגדה וברצועה. על רקע זה הקים השייח דרוויש ב-1971 את התנועה האיסלאמית בישראל.
8 צפייה בגלריה
הפגנה של האחים המוסלמים בירדן. "אנחנו לא כפופים לתנועה מבחינה ארגונית אבל דומים מבחינת תפיסת העולם"
(צילום: AFP)
בתחילת דרכה אימצה התנועה תפיסה, עקרונות ורעיונות הדומים ברובם לאידיאולוגיה של תנועת האחים המוסלמים בעולם הערבי, אף שמבחינה ארגונית היא לא השתייכה אליה. "גם היום אנחנו לא כפופים להם מבחינה ארגונית", אומר ל-ynet חבר מועצת השורא השייח כמאל ריאן. "אבל מבחינת תפיסת העולם והעקרונות אנחנו דומים".
גם יו"ר רע"מ מנסור עבאס הדגיש בעבר בראיון ל-BBC בערבית שהפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית לא שייך לאף תנועה פוליטית בעולם. ועם זאת נרשמו לאורך השנים שיתופי פעולה וקשר בין מנהיגי ומוסדות התנועה בישראל לבין האחים המוסלמים במצרים ובעזה. זה בא לידי ביטוי בביקורים ואפילו בקיום משחקי כדורגל בין הצדדים בשנות ה-80.
בתחילת דרכה הקימה התנועה בישראל עמותות ופרויקטים חברתיים שמשכו צעירים, ואלה, עם הזמן, פיתחו מחויבות כלפיה וכלפי האופן שבו היא תפסה את כל בעיות העולם, כולל הסוגייה הפלסטינית: האיסלאם הוא הפתרון.
"יש דמיון רב בין התנועה האיסלאמית בישראל לבין התנועות החרדיות היהודיות, בעיקר בתחום החברתי", אומר ד"ר נוהאד עלי, העוסק במיעוטים לאומיים ודתיים וחוקר פונדמנטליזם איסלאמי, יהודי ונוצרי. "זה לא סוד. מנסור עבאס אמר יותר מפעם אחת שמבחינה תרבותית הוא קרוב לש"ס וליהדות התורה יותר מאשר למפלגות הערביות החילוניות".
אבל בשלב מסוים לקח השייח דרוויש את האידיאולוגיה צעד אחד רחוק יותר. ב-1979, בהשפעת המהפכה באיראן, הוא הקים ארגון מחתרתי בשם "אוסרת אל-ג'יהאד" שמטרתו הרשמית הייתה הקמת חליפות איסלאמית ב"שטחי 1948" – דהיינו בין הים התיכון לנהר הירדן. האמצעי: פעילות טרור ופגיעה בחיי אדם וברכוש.
ראש שב"כ לשעבר, עמי איילון, שעסק בנושא וערך את קובץ המאמרים "בנינו בסכנה: החינוך בראיית התנועה האיסלאמית בישראל", מסביר: "'אוסרת אל-ג'יהאד' היה ארגון שהקימו חברים מהתנועה האיסלאמית שרצו מהפכה. המטרה שלהם הייתה להפוך את ישראל למדינה שתתנהל לפי ההלכה האיסלאמית - השריעה. באותה תקופה דווקא השייח ראאד סלאח והשייח כמאל חטיב התנגדו לפעילות אלימה. הם האמינו בדרך ההטפה לדת והתמקדות בפעילות החברתית".
כך או אחרת, הארגון לא הספיק לעשות הרבה. הוא אגר אמצעי לחימה, ובכמה מקרים הציתו פעיליו שדות של יהודים, אך לא הצליחו לפגוע בחיי אדם. ב-1981 נעצר דרוויש עם מי שנחשב למפקד הארגון, פריד אבו מוך, ושניהם נידונו למאסר שבו שהו עד שחרורם ב-1985 בעסקת ג'יבריל.
נקודת המפנה של התנועה האיסלאמית
השחרור מהכלא ציין שינוי בדרכם של השייח דרוויש והתנועה האיסלאמית. מהתבדלות וטרור – לדגש על פעילות ציבורית, חברתית וחינוכית, תוך התנגדות מוצהרת למעורבות של הפלסטינים בישראל בפעילות אלימה. דרוויש הביט על התגברות הזרם האיסלאמי בגדה ובעזה וחשש שישפיע על צעירים בתוך ישראל להשתמש באלימות למען השגת זכויות. הוא החל לקרוא לדו-קיום, והביטוי הבולט לשינוי הכיוון היה השתתפות של התנועה האיסלאמית בבחירות לרשויות המקומיות ב-1989, שבמסגרתן זכו כמה מנציגיה בראשות יישובים ערביים.
עד אז השתתפות בבחירות לכנסת כלל לא עמדה על הפרק, מאחר שסימלה בעיני התנועה מתן לגיטימציה למדינת ישראל. אבל ההצלחה בזירה המוניציפלית פתחה לה את התיאבון. סוגיית ההתמודדות לכנסת עלתה על הפרק, ולימים כאמור היוותה את הגורם העיקרי לפיצול התנועה.
האשם עבד אל-רחמאן, ראש עיריית אום אל פחם לשעבר ואחד מראשי הפלג הצפוני, טוען שהוא התנגד כבר אז להשתתפות בבחירות הארציות מסיבה פרקטית. "הכנסת לא תעזור לנו כמו שעוזרת לנו הפעילות בעמותות פרטיות. הכנסת היא מקום לצעקות בלבד, לא לפתרון הבעיות של החברה הערבית. הכנסת היא בית הקברות של החברה הערבית".
- לפסקי ההלכה בעניין לא הייתה השפעה עליכם?
"פסקי ההלכה חיזקו אצל כל צד את הדעה שלו".
גם השייח כאמל ריאן טוען שאת פסקי ההלכה כל צד פירש לפי דרכו. "כשהלכנו להוציא פסקי הלכה פנינו ליוסף אל-קרדאווי (איש דת מצרי הנחשב לאחד הפוסקים המוסלמים החשובים בעולם - סע"ה). הוא אמר: 'לכו לפי האינטרסים והנסיבות שלכם. אתם הסמכות שתקבע מה טוב'. זה מעיד שלא הייתה פסיקת הלכה חד משמעית. הבעיה הייתה מי הסמכות הדתית העליונה ומי מחליט".
מי רימה בהצבעה?
השייח דרוויש החליט לא להמתין. כבר ב-1989 הוא נפגש שמעון פרס ופואד בן אליעזר, אז חברי ממשלת האחדות מטעם מפלגת העבודה. במקביל הוא נפגש גם עם חברי כנסת ערבים ולמד מהם על משמעות הכהונה בכנסת. "הוא אחראי לפילוג של התנועה האיסלאמית", קובע השייח האשם עבד אל-רחמאן, ממנהיגי הפלג הצפוני. "הוא הפעיל לחץ על מועצת השורה לאפשר ריצה לכנסת. ידענו שהיה עליו לחץ מהצמרת הישראלית".
8 צפייה בגלריה
דרוויש עם פרס בבית הנשיא. נפגש איתו ב-1989 כדי להבין על משמעות הכהונה בכנסת
(צילום: חיים צח, לע"מ)
עמי איילון מאשר את דבריו של עבד אל-רחמאן. "גם אני כראש שב"כ פגשתי את השייח נימר דרוויש ואני לא שולל שאלה שהיו לפני בתפקיד גם עשו את זה", הוא אומר. "שב"כ היה מוטרד מלימודי האיסלאם בתוך ה'אוסרות' הסגורות. זה בדיוק מה שהופך פעילות פוליטית למחתרתית. מה שמשך אותי היה שהשייח נימר דרוויש דיבר באופן מאוד גלוי על השינוי שלו ביחס לישראל. הוא אמר לי בפירוש: 'אנחנו חיים כאן ביחד. כולנו בני אדם והמטרה של כולנו היא לא להרוג אחד את השני'".
הלחץ שהפעיל דרוויש על מועצת השורה, במקביל להתנגדות שהתעוררה בתוך התנועה, הובילו ליציאת המשלחת למצרים כדי לקבל אישור הלכתי ולהכריע סוף סוף בסוגיית ההשתתפות בבחירות לכנסת. אחרי שסאגת חיפוש ההיתר הדתי הגיעה למבוי סתום, הציע דרוויש לכנס את הנהגת התנועה ולהצביע בעניין. להפתעתו, המתנגדים גייסו רוב וההצעה נדחתה, אבל השייח דרוויש לא ויתר: הוא המשיך לגייס תומכים לעמדתו, וב-1996 – לקראת הבחירות לכנסת – השיג את הרוב הדרוש.
בפלג הצפוני טוענים עד היום שההצבעה האחרונה, שאפשרה את ההתמודדות של רע"מ באותן בחירות, הייתה מבוססת על רמייה, מאחר שהוסתרה מחלק מהמתנגדים ומאחרים נמנע להשתתף. "אני עצמי הורחקתי מההצבעה", אמר ל-ynet השייח עבד אל-רחמאן.
הפיצול הפך לעובדה מוגמרת והתנועה האיסלאמית נחצתה לשניים. רע"מ, כמייצגת הפלג הדרומי, התמודדה לראשונה בתולדותיה במסגרת איחוד עם המפלגה הערבית הדמוקרטית של עבד אל והאב דראושה (מד"ע–רע"מ) ויחד הן קיבלו ארבעה מנדטים.
מאז הקמתה פעלה רע"מ למקסם את הערך האלקטורלי שלה. מוחמד דראושה, לשעבר מבכירי מפלגת מד"ע, טוען שכבר בשנים 2003-2002 ניהלו מאחורי גבו דרוויש ובכירי התנועה האיסלאמית משא ומתן לעזוב את השותפות ולחבור למפלגת תע"ל של אחמד טיבי, מהלך שהושלם רק לקראת בחירות 2006 (וגם הפעם השיג ארבעה מנדטים). השילוב הזה נמשך עד בחירות 2015 והקמת הרשימה המשותפת, שאיגדה תחתיה את כל המפלגות הערביות.
מאז הייתה רע"מ זאת שפירקה את המשותפת בשתי הזדמנויות. בפעם הראשונה ב-2019, כשרצה עם בל"ד בלבד (מהלך שזכה לביקורת קשה בחברה הערבית), ובפעם השנייה ב-2021, באמתלה שהיא לא יכולה לרוץ ברשימה אחת עם אנשי חד"ש שתומכים בזכויות קהילת הלהט"ב.
הריצה כמפלגה בודדת לוותה בכוונה מוצהרת – שבדיעבד התממשה - להיכנס לממשלה. כבר בקמפיין הבחירות החל היו"ר מנסור עבאס לכנות את עצמו בידת אל-קבאן (بيضة القبان), כלומר, ממליך ראשי הממשלה. חודשים ספורים אחר כך נכנס נפתלי בנט למשרד ראש הממשלה, נתמך באצבעותיהם של חברי רע"מ.
ההימור של מנסור עבאס
מנסור עבאס הוא ממשיך דרכו של השייח עבדאללה נימר דרוויש. ההבדל ביניהם הוא שדרוויש עשה את צעדיו בסתר ואילו עבאס שם הכול על השולחן. המהלכים וההתבטאויות שלו הרגיזו הן יריבים שלו והן שותפים שלו. הוא עורר גם את חמתה של תנועת חמאס כשהגדיר בראיונות את מבצעי הפיגועים "טרוריסטים" וקרא למסגד אל-אקצא "הר הבית" ו"הכותל".
ההתבטאות שלו לרשת הטלוויזיה כול אל-ערב, שלפיה "מדינת ישראל היא מדינה יהודית שנולדה יהודית, אל תשקרו לעצמכם", מיצבה אותו כאחת הדמויות הכי שנויות במחלוקת בחברה הערבית בישראל ובעולם הערבי. לאחרונה הצטמצמה הפעילות הציבורית שלו והוא לא משתתף באירועים או בתהלוכות של החברה הערבית. האם הוא שנוא על ידי חלקים גדולים בה הרואים בו בוגד? כנראה שזו לא השאלה הנכונה.
"התנועה האיסלאמית התפצלה כי כל אחד מהפלגים סבור שהדרך שלו לעזור לציבור הערבי היא הנכונה", אומר ד"ר נוהאד עלי. "צד אחד רואה בכנסת פתרון לבעיות של החברה הערבית, והצד השני סבור שצריך להתמקד בעמותות הפרטיות ובוועדת המעקב לערביי ישראל. העובדה היא שלפני הפילוג ישראל ראתה בפונדמנטליזם האיסלאמי תנועה רדיקלית ולא רצויה. היום היא בקואליציה".
העיתונאי בלאל שלאעטה מסכם: "התנועה האיסלאמית היא תופעה. היא מלכתחילה נכנסה לכנסת כדי להשפיע. הכניסה שלה לקואליציה היא הימור, אבל אם היא תביא תוצאות – בפעם הבאה היא תגרוף קולות חדשים מהחברה הערבית".
