עם הקמת הממשלה, עוד לפני שהוכרז על הרפורמה המשפטית, פירט בנימין נתניהו את האתגרים לקדנציה הקרובה תתמקד בארבעה אתגרים. הוא ציין את איראן, החזרת הביטחון והמשילות, יוקר המחיה, ואז הוסיף: "הדבר הרביעי, ואני מאמין שגם הוא בהישג יד, הוא להרחיב באופן דרמטי את מעגל השלום". על שלושת היעדים הראשונים חבל להרחיב את הדיבור. לפעמים עדיף לשתוק. אך בכל הקשור לרביעי, ובכן, חדשות לבקרים עולים הדיווחים על נורמליזציה/הסכם שלום עם ערב הסעודית. אפילו העיתונאי תומאס פרידמן, המקורב למדי לבית הלבן, דיווח שהנשיא ג'ו ביידן עוסק בקידום הסכם ביטחון הדדי בין ארה"ב לסעודיה, ובתוכו גם נרמול היחסים בין ריאד לירושלים.
כששואלים בכירים ישראלים - בין אם זה נתניהו או שר החוץ אלי כהן - מתקבלת התחושה שהתקדמות מול סעודיה אינה שאלה של "אם", אלא של מתי. רק שבין השורות מסתתרת שאלה נוספת: כמה? כלומר, כמה זה יעלה.
כשדונלד טראמפ נכנס לבית הלבן טענו אנשי נתניהו באוזני האמריקנים ששלום ציוני-פלסטיני יושג רק אחרי שייפתר הסכסוך הישראלי-ערבי. כלומר, במקום להעניק לפלסטינים יכולת להטיל וטו על המגעים בין ישראל לשכנותיה, דווקא חימום היחסים בין ירושלים לבירות האזור יבודד את הרשות ויאלצו אותה סוף סוף להתפשר.
האינטרס הישראלי ברור. אבל מה בנוגע לאינטרס הסעודי? מה הסיבה שלהם לחרוג מהקו הלעומתי הפומבי כלפי ישראל? ההסבר הרווח הוא שכפי שהמרוקנים רוצים הכרה אמריקנית בריבונותם במדבר סהרה, וכפי שהסודנים רצו לצאת מהרשימה השחורה של הפנטגון, כך גם הסעודים רוצים הטבות אמריקניות: הפשרת עסקאות נשק, ברית הגנה וגם אור ירוק לתוכנית גרעין "אזרחית". אם יקבלו את כל אלו, הסכם עם ישראל נראה מעבר לאופק.
אבל כפי שנתניהו נוהג להסביר לשמאל הישראלי, אין ארוחות חינם. ישראל שילמה על כל הסכם אזורי שחתמה, ואפילו ביוקר. על הסכמי אוסלו מיותר להרחיב את הדיבור. השלום עם מצרים עלה בפינוי מלא של חצי האי סיני. ההסכם מול ירדן נכרך בהקצאת מים ולימים ויתר על צופר ונהריים. בהסכם הגז עם לבנון ישראל ויתרה על מים טריטוריאליים בתמורה לשקט. בעקבות הסכמי אברהם פרסם טראמפ מסמך שהבהיר שבתמורה לפריצת הדרך הדיפלומטית תשהה ישראל את החלת הריבונות/סיפוח של יהודה ושומרון. כלומר, ישראל ויתרה על "עסקת המאה" בתמורה לנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין.
במרץ האחרון התראיין שר החוץ הסעודי פייסל בן פרחאן אל-סעוד והבהיר את כוונות מדינתו ביחס למגעים עם ישראל: "ברגע שיהיה הסכם שלום בין הפלסטינים לישראל, אני חושב שההיטמעות של ישראל בהקשר האזורי תהיה על הפרק, וכמובן, ובהצעת השלום שלנו זה היה כלול, נורמליזציה מלאה עם ישראל כאשר השלום יושג".
עקיבא לםדניס ויסלפוהאם שר החוץ הסעודי רק שילם מס שפתיים לנרטיב ההיסטורי של הסכסוך או שמא התכוון לדבריו? אין לדעת. בינתיים גורמים רשמיים בישראל טוענים שלא עומדת על הפרק התקדמות משמעותית מול הפלסטינים. אבל גם דיווחים עלומים על דחיפה מבחוץ לממשלת אחדות צפו ועלו פתאום, כפי שעלו מול יו"ר מפלגת העבודה ב-2015, יצחק הרצוג, כשנתניהו ניסה לרקום מהלך דומה.
כל ישראלי ישמח לשמוע שהסכם השלום עם ערב הסעודית נמצא מעבר לאופק, אבל מגיע לו לדעת: מה יהיה המחיר? כמה זה יעלה? לא רק כי מדובר בממשלת "ימין מלא-מלא", אלא כי השלום עלול להיות יקר במיוחד.
- עקיבא לם הוא יועץ תקשורת ובעל הבלוג "קצת על הרבה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
