סוף אפריל, 1948. כוחות של צבאות ירדן ועיראק תוקפים ללא רחם את קיבוץ גשר בעמק הירדן. הקרבות הקשים גורמים לאנשי הקיבוץ לקבל החלטה קשה – כל הילדים יועברו למקום בטוח. אחרי כמה ימי נדודים לא פשוטים מגיעים כ-50 מילדי גשר אל המנזר הישן בשכונת בת גלים בחיפה, השוכן כיום בשטחו של המרכז הרפואי רמב"ם. במשך שנתיים שלמות חיו הילדים במבנה המרשים ובנו להם חיים הרחק מהקיבוץ, שנהרס כליל. 75 שנים אחרי אותם אירועים היסטוריים חזרה אחת מאותם ילדים, תרצה הרגיל, לביקור במנזר, עם ילדיה ונכדיה, כדי לחגוג יום הולדת 80.
"הייתי הילדה העשירית שנולדה בקיבוץ גשר", מספרת הרגיל, אשר מתגוררת כיום בקיבוץ עין החורש. "אני זוכרת את התקופה של המלחמה והפינוי. הייתי אז בת ארבע וחצי. הקרבות החלו עוד לפני ההכרזה על הקמת המדינה. התנאים היו קשים. ישבנו כולנו במקלט מתפורר. בשלב כלשהו המבוגרים קיבלו החלטה לפנות את כולנו מחשש לשלומנו. כל ילד לווה בהורה אחד, והשני נשאר כדי להגן על הקיבוץ. אמא שלי עזבה איתי ועם אחותי, שרק נולדה, ואבא נשאר מאחור".
הרגיל מספרת כי הזחל"ם שבו נסעו נתקע בדרך, והקבוצה נאלצה ללכת באישון לילה ברגל, דרך ההרים, לקיבוץ אשדות יעקב. משם הם עברו מספר תחנות, לאורך כמה ימים, עד שנמצא להם מקום במנזר הכרמליטי "זערורה", שעמד נטוש ושומם מאז שעזבו אותו נזירות המסדר בשנת 1936. "בשנתיים שהם חיו במנזר, ההורים וילדיהם הפכו אותו למעין קיבוץ עירוני ובו חדר אוכל משותף, מכבסה וחדרי מגורים", מציין אמיר בן יוסף, המשנה לסמנכ"ל רמב"ם, אשר סייע בארגון ביקור המשפחה, "עבור ילדי הקיבוץ הוקמו מסגרות חינוכיות והם בילוי את ימיהם בחדרי הילדים שהוקצו להם, בבילוי בחוף הים הסמוך, ובפעילויות משותפות. כמה מתינוקות דור ההמשך של הקיבוץ אף נולדו באותה תקופה במנזר".
"זה היה כמו הבית שלנו", משחזרת הרגיל, "החיים התחילו שם מחדש. אפילו התחלתי ללמוד שם בכיתה א'. היינו משוגעים לגמרי, ילדים חסרי מנוח, בלי פחד מהורים. היינו עומדים על החומה ושרים שירים גסים לעוברים ולשבים. עושים מעשי קונדס ומשגעים את כולם. אני זוכרת את התקופה ההיא כחוויה נהדרת". הקרבה לבית החולים הייתה חלק משגרת היום. "הייתה לי דלקת אוזניים חזקה שחזרה מעת לעת", מספרת הרגיל, "אני זוכרת איך היו לוקחים אותי בטיולון לבדיקת רופא ברמב"ם. התחלתי לקבל זריקות אנטיביוטיקה - חידוש שהגיע אחרי מלחמת העולם השנייה. היה לנו מכל טוב".
בתום המלחמה, ועם הקמת הקיבוץ מחדש, החלו הילדים לחזור הביתה. ראשית הגדולים יותר, ולאחר מספר חודשים הקטנים. "החזרה הביתה הייתה מאוד טראומטית", מספרת הרגיל, "הקיבוץ החדש לא היה קיבוץ כמו זה שהכרנו, אלא משהו מאוד ראשוני. ההתאקלמות הייתה לא פשוטה". 75 שנים עברו מאז עזבה את המנזר שהיה לה בית. לרגל חגיגות יום הולדתה ה-80, החליטו ילדיה לקחת את הרגיל למסע לאורך תחנות חייה, ובין היתר הגיעו לראות את מקום מגוריה בתקופת המלחמה. "ארבעה ילדים, 13 נכדים, כולם היו איתי", מספרת הרגיל בגאווה מהולה בהתרגשות, "זה היה מאוד אמוציונלי לעמוד שם, להיזכר, לספר על התקופה שהייתה אז, לחלוק זיכרונות ולהסביר איפה היינו ומה עשינו. היום זה נראה אותו הדבר, אבל אחרת לגמרי".
הרגיל משלבת חגיגות יום הולדת עם המולדת ושולחת ברכה מלאת תקווה: "מה נאחל למדינת ישראל? שיהיה לנו שלום. שלום בחוץ ושלום בפנים".
