ב-1991 יצא אל האקרנים סרט חדש, עם גלריית כוכבים הוליוודית מרשימה. הוא נקרא בעברית "מלכודת אש". זה היה מותחן סביב תחנת כיבוי אש, ובסצנה אחת שיחקו שני ענקים - דונלד סאת'רלנד ורוברט דה־נירו. סאת'רלנד גילם פירומן מסוכן, שעומד להשתחרר מהכלא ויושב בפני ועדת השחרורים, שחבריה משוכנעים שהוא השתקם. דה־נירו הוא החוקר מטעם תחנת הכיבוי. רגע לפני שמחליטים לשחררו, דה-נירו מגרה את הפירומניות של סאת'רלנד. סאת'רלנד מתמכר לזיכרון ברצון, בהנאה ניכרת. "מה אתה רוצה לעשות לעולם?" שואל דה-נירו בשעה שוועדת השחרורים מביטה באסיר, מבועתת. הפירומן מרצין לרגע ואז אומר: "לשרוף את כולו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
במהלך השבוע האחרון חשבתי על סאת'רלנד ומבטו המפחיד בעודו אומר "לשרוף את כולו". השבוע היה מרובה תבערות. שר אוצר שמופיע תחת דגל שכובש את ירדן בפריז, ומודיע שאין עם פלסטיני. הצעת חוק פרטית להשתלטות על ועדת הבחירות. עוד הצעת חוק לחלוקת 12 מנדטים, בונוס, לקואליציה. חקיקת חוק ביטול ההתנתקות, ואחריה ריקודים ברחבת הכנסת של רוטמן וחבריו. נזיפה אמריקאית וחברת כנסת מהימין הקיצוני שמודיעה: "לא מזיז לי". הבהרה כפויה של לשכת ראש הממשלה שלא נקים את ההתנחלויות שפונו. מתברר ששר המשפטים התארח אצל משפחת פשע והקשר כנראה לא חד-פעמי; המיקרופון זועק "רפורמה!" ומחבק את המארחים. שר האנרגיה גם שם. מירי רגב מחוללת תקרית דיפלומטית מול האמירויות, ושר החוץ נאלץ להוציא סרטון תחינה וחנופה לאמירותים. הערכות מקצועיות מזעזעות של משרד האוצר על הנזק הכלכלי שייגרם פה כתוצאה מההפיכה המשפטית – ואחריהן ניסיונו הכושל והמסוכן של שר האוצר למזער, להתעלם מהאזהרות. חוק האיזוק האלקטרוני שנדחה במליאה, לא לפני עוד מפגן התגרות של בן גביר. הצעת חוק של ח"כ בקואליציה – מי שמסייע לצעיר חרדי לצאת בשאלה, יישלח לכלא. הצעת חוק אחרת של ח"כ גפני נגד נוצרים ומיסיונריות. עוד הבהרה, הפעם מראש הממשלה בעצמו, מבוהל מהאפשרות שיאבד את האוונגליסטים. ח"כ אבי מעוז בכנסת מגיב לאיגרת משרד החינוך שמברכת על רמדאן: "אוי לנו אם משרד החינוך דוחף את ילדי ישראל לחיים בשותפות. לשותפות גורל עם המיעוטים שבקרבנו". השרה אורית סטרוק מבטיחה לחזור ולכבוש את רצועת עזה, ומציינת כי "לדאבונה" השיבה לשם "תהיה כרוכה בקורבנות רבים".
מי שסבור שהכול מין השתוללות כזו, אובדן שליטה, לוקה בנאיביות. קחו לדוגמה את נאום סמוטריץ' בפריז. הנאום הגיע במקביל לוועידת שארם א-שייח', שבה ישראל התחייבה מחדש בפני המדינות הערביות, ארה"ב והפלסטינים – גם ביחס להקפאת הבנייה בהתנחלויות. סמוטריץ' ידע היטב מה הוא עושה כאשר אמר "אין דבר כזה פלסטינים, כי אין דבר כזה עם פלסטיני". וכדי שהעניין יתפוצץ ממש, הוא הבהיר ש"את האמת הזאת צריכים לשמוע בארמון האליזה ובבית הלבן בוושינגטון". יו"ר הציונות הדתית הוא הרבה דברים, מנותק הוא לא אחד מהם. דבריו בפריז נועדו לקרוא תיגר על ההבנות המתונות, ולהבהיר לעולם מי מנהל את הממשלה. בנימין נתניהו רוצה שלום עם סעודיה? סביר להניח שסמוטריץ' זוכר מה קרה בפעם שעברה שנתניהו רצה והביא הסכמי שלום. הסיפוח נקבר בתמורה. הפעם, הוא מקדים תרופה למכה. מחריב, עם בן גביר יחד, כמובן, כל סיכוי למהלך מדיני דרמטי.
התעלומה הקבועה כאן היא חולשתו של נתניהו. נניח שהוא רוצה בהפיכת ישראל לאוטוריטרית; הרי זה מה שמציעה ממשלתו. באורח ברור, אין לו אינטרס מובהק בהבערת המזרח התיכון עוד לפני כן. בממשלה מתוקנת, אחרי שהשרה סטרוק הייתה מהרהרת בשידור בשיבה לרצועת עזה, ביממה שבה ישראל מנוגחת פומבית בידי ארה"ב בגלל ביטול חוק ההתנתקות, השרה הנכבדה הייתה מקבלת טלפון מלשכת רה"מ. אל תתראייני, היו פוקדים עליה. או שתקציב המשרד שלך יתפוגג.
אך ביבי חלש. הוא מוקף בלשכה מפוזרת ופרומה. כל דאלים גבר, כל מג'נון מלך. בלילה סטרוק הבטיחה לחזור לעזה. על הבוקר היא כבר חגגה את קיצוניותה בראיון חגיגי בגלי צה"ל, שם נזפה באמריקאים.
לשרוף הכול.
ראש הממשלה נתניהו, אומרים מי ששוחחו איתו, מבין שהוא בצרה ענקית בסיפור ההפיכה המשפטית. שליחים משוגרים מלשכתו כל העת. הם מנסים לשדל אקדמאי מוכר לבוא לפגישה. מנסים לגשש עם פוליטיקאי במפלגה מרכזית על אפשרויות קואליציוניות.
השיחה עם נשיא ארה"ב הייתה קשה יותר ממה שהציבור הישראלי תופס. למעשה, ביידן העביר אזהרה לישראל סביב ההפיכה המשפטית, ולנתניהו. מהותה הייתה שיחסי המדינות ייפגעו אם ההפיכה המשפטית תתממש. אזהרות כאלה ביבי מבין היטב בימים כתיקונם. והנה לא חלפו שתי יממות והכנסת העבירה את חוק ביטול ההתנתקות בצפון השומרון; שגריר ישראל בוושינגטון נקרא לשיחת השפלה קרירה במשרד החוץ.
ההידרדרות ביחסי ירושלים-וושינגטון היא עניין שהישראלים ישלמו עליו מחיר יקר. במישור הגיאופוליטי, היא המחישה כשל בגישה האמריקאית כלפי ממשלת נתניהו. עמדת בלינקן והשגריר בישראל, תום ניידס, הייתה כי האחריות מוטלת על נתניהו, אישית. הם יתעלמו מהימין הקיצוני, לא ידברו על סמוטריץ' ובן גביר, ורק יבהירו לביבי – הכול עליך. כך, הם חשבו, תיווצר אחריות יתירה אצל רה"מ לוודא שהימין הקיצוני לא יוצא משליטה. לחשיבה הזו הייתה סיבה: נתניהו הבהיר לביידן, בלינקן, ניידס ואחרים שהוא רוצה שלום עם סעודיה, ומוכן לשלם מחירים. נהדר, חשבו האמריקאים. נגיד לביבי: אתה אחראי לכל דבר שקורה בממשלתך, תתנהג יפה ותשמור על שריך, ויש לנו מישהו לרוץ איתו.
זה היה חישוב מוטעה מצד וושינגטון. הוא התכתב עם נתניהו שכבר לא קיים עוד, עם קואליציה מתונה שאיננה בנמצא; הוא התעלם מהשינויים העמוקים בליכוד. הם גם לא לקחו ברצינות את ההבטחות בימין לחזור לחומש ושא-נור; את יכולתם של סמוטריץ' ובן גביר להבעיר תבערות אזוריות.
ובנוסף לכל הצרות האלה, כעת האמריקאים רואים את ישראל נודדת מברית הדמוקרטיות. ומילא, יגידו בליכוד, אם זה היה בעבור רפורמה משפטית עמוקה, משנה סדרי משטר ושלטון. הרי מה שנותר, בסופו של דבר, הוא חוק קטנוני שמשתלט על הוועדה לבחירת שופטים - ולשיטת הימין, אפילו את זה לא עושים עד הסוף. האם עבור זה ספגה הממשלה כותרות מחרידות - אין מילה אחרת – בעיתונות העולמית, בפרט הכלכלית?
זה לא מקרי שהמרירות בסביבת ראש הממשלה כלפי יריב לוין מגיעה לשיאים חדשים. "נוהל באופן שלומיאלי" יהיה התיאור האפרפר שמשמיעים שם ביחס ללוין וה"רפורמה". ברוב המקרים, הדיבורים הם על "כישלון", ולעיתים "הכישלון הגדול בתולדות הליכוד". באמצע השבוע התראיין מקורב מרכזי לנתניהו, יעקב ברדוגו, בתוכניתו של שרון גל ב"גלי ישראל". הסכין שנשלפה הייתה חלודה, וגדולה. "מבינים שנוצרה פה תקלה", תקף ברדוגו והעיר באגביות על יריבי הממשלה ש"שיחקו לידיהם גם לוין וגם רוטמן". הוא דיבר על "חישוב מסלול מחדש" שמשמעו "לקיחת ההגה של מדינת ישראל לידיים האמונות של בנימין נתניהו. להמשיך ברפורמה, אבל תוך כדי הבנה שהמציאות כפי שיריב לוין סיפר אותה במסיבת העיתונאים (אחרי הקמת הממשלה, בהשקת ה"רפורמה", נ"א) לא התכתבה עם תוצאת החוק".
בקיצור, האירוע הוא תאונת רכבת נוראה, ויש אנשים בסביבת נתניהו שמבינים זאת. זה לא אומר בהכרח שרה"מ - חלש, חדור תחושות נקם כלפי האופוזיציה והמחאה - יעשה משהו לגבי זה.
מה קרה השבוע? הקואליציה ניסתה לשגר ספין אחרון של "מיתון הרפורמה". ההצעה החדשה של ח"כ רוטמן הייתה אמורה לתת רושם של רצון טוב. זה לא קרה. הקהל בימין, שמכרו לו פנטזיות על השתלטות כוללת על מערכת המשפט, התאכזב; קל להתאכזב כשצופים באגדות הדיפ-סטייט של ערוץ 14. המחאה נגד ההפיכה המשפטית הביטה בהצעה החדשה בבוז; היה ברור שהיא מובילה לפוליטיזציה גמורה של מערכת המשפט והשתלטות הקואליציה. התוצאה, בכל מקרה, היא כישלון.
חלק מהכישלון הזה נובע מהצלחת המחאה. עד הרגע הזה, המחאה נגד ההפיכה המשפטית היא הנרחבת והמוצלחת ביותר שישראל ראתה מעודה. פתאום מתברר שיש מחנה ליברלי ישראלי, כזה שמשתרע מהימין המתון ועד השמאל האידיאולוגי; מדורת השבט הכבויה והעצובה שלו בוערת שוב, מוזנת כל העת במעשי איוולת יוצאי דופן של ממשלת נתניהו השישית. לא רק ה"רפורמה", אלא גם הפלת חוק האיזוק האלקטרוני – והניסיון המתמשך של ח"כים בקואליציה להטריל, אין מילה אחרת, את הציבור.
בנוסף, בפעם הראשונה זה שנים רבות, מיטב המוחות במרכז-שמאל עוסקים במאבק הפוליטי. משום שהמאבק נתפס כמלחמה על שרידותה של ישראל והדמוקרטיה שלה, יש לפתע משאבים. בימים האחרונים ראיתי סקרים, תוצאות של קבוצות מחקר, ניירות תכנון אסטרטגיים. הם שואלים שאלות כמו – מה להגיד למתלבטים, האם לדבר איתם על "דיקטטורה" או על "הזכויות שלכם?" וגם: איזו פעולת מחאה כדאי לבצע כדי למשוך את מצביעי הימין המתונים. מה מעורר מודעות, ומה מרדים אותה?
בטור זה, לדוגמה, מופיע סקר של מכון אקורד באוניברסיטה העברית. הוא לא קשור למחאה ולא הוזמן על ידה – אך תוצאותיו הגיעו גם למטה המאבק. הוא מסביר, לדוגמה, מדוע המחאה מנסה ליזום התנגשות עם המפלגות החרדיות, או רודפת אחרי ח"כים מהקואליציה לכל אירוע. בוחרי המרכז, לדוגמה, אוהדים את המרדף אחרי ח"כים מהקואליציה באירועים שונים. גם מצעדי "סיפורה של שפחה", והקמת "לשכת גיוס" בבני-ברק פופולריים אצלם. רוב מצביעי הימין תומכים ברפורמה תמיכה גמורה, אך אם מתברר שהשוטרים נוהגים באלימות נגד המוחים, זה מחזק את האפשרות שיתמכו במחאה. באופן מפתיע, גם מפגן לשכת הגיוס די פופולרי אצל חלק מבוחרי הימין. מתברר, במילים אחרות, שחיבור בין המחאה ובין התנגשות עם החרדים יכול לשפר את מעמדה בקרב בוחרי מרכז וימין.
הערה משלי: זה שסקרים אומרים דברים כאלה, לא אומר שצריך בהכרח לתת להם לנהל אירועים; יש הבדל בין עימות עם ההנהגה הפוליטית החרדית, שהוא מובן לכל הדעות, ועימות עם הציבור עצמו.
לגבי כל אחד מהאירועים שהתרחשו בחמישי, אנא ציין כיצד הם משפיעים על עמדתך כלפי המחאה (מגבירים את תמיכתי במחאה במידה רבה/בינונית, לא משפיעים על תמיכתי במחאה, מקטינים את תמיכתי במחאה במידה בינונית/רבה)
שום דבר לא סגור עד הקריאה השנייה והשלישית. בפרט לאור המחירים הצפויים, מקפיאי הדם: הכלכלי, הביטחוני, האזרחי. אם בליכוד שררה גישה שבמקרה הכי גרוע, בג"ץ יפסול חלקים מהחקיקה (ואז יהיה אפשר להאשים אותו ולמשוך בכתפיים, שזו השיטה הרגילה בפוליטיקה הישראלית) הרי שבשבועיים האחרונים ח"כים במפלגה מדברים על האפשרות של תבוסה והתפרקות כתוצאה מהכאוס והמחיר הכלכלי - הרבה לפני שבג"ץ יתערב. מצד שני, לנתניהו מצפה מחיר אישי, מקפיא דם משלו, אם יסטה ממתווה רוטמן-לוין: האפשרות של מרד בליכוד, התפטרות של לוין ואמסלם ואולי בחירות.
על הרקע הזה, במערכת הפוליטית ממשיכים לדבר על יוזמות פשרה, וכך יהיה עד הרגע האחרון. הנה אחת שעומדים מאחוריה שניים: אביעד פרידמן, שהיה מנכ"ל משרד השיכון בממשלה הקודמת, ואיש מקושר בצורה בלתי רגילה. פרידמן הוא יזם, איש עסקים, מייסד יוזמות פילנתרופיות. השם השני, יסלח לי פרידמן, יוצא דופן יותר: רותם סלע, המו"ל של הוצאת הספרים "סלע מאיר". סלע הוא המו"ל של הימין הישראלי – ממשה פייגלין ועד דונלד טראמפ, משמחה רוטמן ועד לבנימין נתניהו. הוא בנה במו ידיו מפעל חשוב בעבור הימין, על כל גווניו. ספרי שיבולת, שיוצאים במסגרת ההוצאה הם שיתוף פעולה עם קרן "תקווה", אחת המקדמות הגדולות של הרעיונות שהולידו את ההפיכה המשפטית.
סלע ופרידמן מציעים להוציא לגמרי את השופטים מהוועדה. יישבו בה שלושה נציגי קואליציה, ושלושה נציגי אופוזיציה. וגם – שני אנשי מקצוע, שעליהם יסכימו הצדדים במשותף (לדוגמה: אקדמאים, או שופטים בדימוס); אלה יחוו את דעתם המשפטית־מקצועית על המועמדים. אם הקואליציה והאופוזיציה לא יגיעו להסכמה על שני שמות המומחים יחד, כל צד ימנה נציג אחד.
כדי למנות שופט עליון יהיה צורך ברוב של שישה חברים בוועדה. דהיינו, איך שלא מביטים על זה, כדי למנות שופט עליון לפחות אחד מאנשי האופוזיציה או נציגם המקצועי יצטרך להסכים לכך. במילים אחרות, יהיה צורך תמיד להגיע לפשרה. לקואליציה יהיה את אותו כוח בדיוק כמו לאופוזיציה. נשיא ביהמ"ש ימונה באמצעות רוב של שישה.
"מרגע שאתה מחייב 75 אחוז הסכמה", אומר פרידמן, "אתה מחייב אנשים יותר מתונים. אני, כמי שמייצג צד שמאלי יותר בשיחה עם רותם, סבור שחייבים גיוון בביהמ"ש. אין ספק שהמצב הנוכחי בוועדה לא יצר גיוון, ולא יצר אמון - אם כל כך הרבה אנשים חשים כפי שהם חשים. מה שאנחנו מציעים אמור לבנות אמון ואיזון". "השיטה הזו מייצרת אמון", אומר סלע, "אנחנו רוצים שביהמ"ש יהיה נושא שאזרחים מימין ומשמאל יוכלו לישון בשקט לגביו. שהם יידעו שבחדר שבו מחליטים מי השופטים מבוטאת תפיסת עולמם מחד, ומאידך שגם השופטים המביטים למעלה לוועדה יכוונו למידת המתינות. שופטים מקצועיים, לא כאלה שרוצים להיות ימין או שמאל, אלא לכוון לקונצנזוס הישראלי". סלע לא מתנער מרצונות הימין, הוא רק ריאלי. "מערכת המשפט לא נמצאת באיזון, ויש חשש שהרפורמה של לוין ורוטמן, שבנויה חכם, בטווח הקצר תוביל אותנו מהר לבימ"ש שהוא יותר מגוון – אבל בטווח הארוך שוב ביהמ"ש יהיה מוטה, וזירת התגוששות. שינוי משטרי במערכת המשפט לא צריך להיות כזה שנועד להשיג הישגים טקטיים, אלא שינוי טקטוני. זה צריך להיות בנוי בצורה הוגנת".
אמרתי לסלע שאני מתקשה להבין. הוא רק הוציא את ספרו האחרון של שמחה רוטמן נגד בג"ץ. ההצעה של פרידמן ושלו שוללת מהקואליציה את השליטה במינוי השופטים. "כשאתה מציע שינוי שלטוני כזה, אי־אפשר שהוא יהיה צעד טקטי כדי להמשיך את המלחמה הפוליטית באמצעים אחרים. אנחנו רואים מה קורה במדינה. האזרחים חייבים לתת בשיטה אמון, ולראות שהיא מייצרת תוצאות טובות. זה שהמציאות עכשיו לא ישרה ומאוזנת זה נכון, אבל אנחנו חייבים לבחור בין טווח קצר לטווח ארוך. הסבלנות הזו תשתלם למחנה הלאומי". אמרתי לו שדבריו ייתפסו כוויתור על המהפכה שהוא עצמו קידם, בספרים שפירסם. שהוא משתפן מול השמאלנים. "אני לא חושב שתפיסה של 'הרוב קובע' בוועדה לבחירת שופטים הוא עיקרון מקודש של המחנה הלאומי. יצירת מערכת שבה שופטים לפי מידת המתינות היא אינטרס ישראלי. כמו שהיום אנחנו בקואליציה, אנחנו יכולים להיות באופוזיציה". שניהם הדגישו את הצורך במהירות. "אני מפוקדי בית העלמין הצבאי ביום הזיכרון", סיכם פרידמן. "בסיוטי הלילה שלי אני מגיע לבית הקברות ומגיע לשם נציג הממשלה ואנשים מתחילים לצעוק לו ליד הקברים. ואנשים בצד השני קוראים קריאות תמיכה. ויהיה אח שכול מצד אחד, ואח שכול מצד שני. וכך אנחנו עומדים ביום הזיכרון שהוא משול בעיניי בקדושתו לפסח או יום כיפור – ויד איש באחיו". כל מה ששניהם אמרו לי נשמע כה סביר, שחשתי לא נעים שביזבזתי את זמנם: מה הסיכוי שהפוליטיקה שלנו בכלל תאפשר יוזמות שכאלה.
יוסי תאגורי, שמארגן הגירה קולקטיבית של ישראלים, הצליח לדכא אותי
אני מדבר עם יוסי תאגורי בשיחת וידיאו. הוא בסנטה-מוניקה, בנסיעת עבודה. זו שיחה עצובה מאוד. השבוע הוא פירסם ציוץ בטוויטר שבו הציג תוכנית קצרה, שאותה כינה "תיבת נוח". וכך נכתב שם: "אולי הגיעה השעה להכריז על משהו שאנחנו עובדים עליו זה זמן מה: 'תיבת נח 2.0'. קבוצה של אנשים שחולקים סט ערכים משותף ורוצים לחיות ביחד כדי לבנות עתיד טוב יותר. זו תוכנית הגיבוי שלנו, וכמו שזה נראה יש סיכוי טוב שנצטרך להוציא אותה לפועל". בתוך 24 שעות בערך היו שם אלפיים נרשמים.
תאגורי הוא איש הייטק בכל רמ"ח איבריו. מתכנת מגיל 12, קראתי איפשהו. בן 49, ארבע בנות. שירת שמונה שנים בצה"ל, כלוחם וגם בענייני "מחקר ופיתוח". הוא אומר שבנה כמה חברות, "חלקן לא הצליחו, חלקן הצליחו יותר". היום הוא מנהל את האופרציה הישראלית של החברה האמריקאית ZipRecruiter, שמעסיקה 130 עובדים בארץ. החברה נסחרת בבורסה ו"עושה כמיליארד דולר בשנה", כלשונו. הוא מבהיר שאיננו מדבר בשם החברה, או עובדיה.
"מצד אחד אנחנו נלחמים ברחובות כאילו אין לנו חלופה אחרת", אומר תאגורי, "מהצד השני אנחנו מנסים לייצר חלופה עבור יום הדין שבו הפסדנו. והפסדנו זה לאו דווקא חוקי ההפיכה, אלא גם בטווח היותר רחוק, של עוד 20 שנה, שהדמוגרפיה תהיה כזו שהמדינה לא תוכל להחזיק את עצמה. המספרים לא משקרים. ההייטק היום מכניס כמחצית מהכסף הזר לישראל, אנחנו משלמים אחוזים ניכרים ממס הכנסה. הדברים האלה הם תוצר של תרומה למדינה, כמו התרומה כששירתנו בצבא, כאשר קברנו חברים ואחים. אבל זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן. המדינה תצטרך לקיים קבוצות גדולות של אנשים שלא תורמים את תרומתם. ואנחנו צריכים חלופה. לחיות במדינה שהיא יותר שוויונית, מכילה ומכבדת. זו חלופה של קהילה שתוכל לקיים את עצמה, כזו שתכיל את כל האוכלוסיות השונות שמרכיבות את הדבר היפה הזה שנקרא ישראל. לא רק הייטקיסטים. אנשים עם סט ערכים של חינוך, כבוד לאדם ללא קשר למוצא. ובקבוצה הזו יהיו גם אנשי חינוך, גננים וגננות, חקלאים, סופרים ומוזיקאים - כל הדבר הנפלא שנקרא עם ישראל".
השבוע פורסם בהרחבה על מגעים שמנהלת קבוצה אחרת, של הייטק בלבד, עם כמה ממשלות באגן הים התיכון (פורטוגל, יוון, קפריסין). מדובר על מו"מ קולקטיבי, כזה שמבטא את העולם החדש, שבו המשאב היקר ביותר הוא בני אדם. אנחנו, אומרים ההייטקיסטים למדינות האזור, נביא לכם כישרון ויכולת טכנולוגית. אתם תיתנו הטבות לחברות הישראליות שעוברות לשם, הקלות מס הכנסה לעובדים, אזור גיאוגרפי משלנו, זכות ללמד עברית בבתי הספר. המדינות מקבלות רוח יזמית, אוכלוסייה עם הון וחינוך.
הגירה של אנשי מקצוע, שמגיעים עם הכשרה וכסף, מהווה תרומה יוצאת דופן לתוצר גולמי. הישראלים הללו מציעים את יכולותיהם למכרז כעת. אני צופה שהם הסנונית הראשונה בתופעה גלובלית. שיעורי הילודה העולמיים קורסים. מדינות עומדות להתחרות על בני אדם; בני אדם יבינו שיכולת המיקוח שלהם טובה יותר כקולקטיב, ולא כפרטים.
המיזם של תאגורי רחב יותר מדאגה להייטקיסטים: הוא רוצה מיקרוקוסמוס ישראלי, כולל מיעוטים. "המטרה היא להקים קבוצה שתצא מתוך מטרה – יום אחד לחזור". יש שורה של קבוצות עבודה. אחת כותבת את ה"חוקה" שכל מצטרף צריך להסכים לה. השנייה עוסקת בוויזות ובהיבט החוקי. השלישית מנסה לאתר גיאוגרפית את המיקום האידיאלי – "החל מכפרים באיטליה ועד לשטחים ריקים בפורטוגל, או מו"מ ביוון". תחת חוקי המדינה החדשה, הקבוצה רוצה לשמר "חינוך, אמנות, את השפה העברית, הרוח הישראלית. ישראל מחוץ לישראל. אני אומר את זה בצער רב וכאב גדול, כי מה שיהיה פה הוא לא המדינה שנולדתי וגדלתי בה".
בשלב הזה בשיחה, אני חייב לומר, הרגשתי דיכאון מעמיק. שאלתי מה יקרה אם נתניהו ייסוג או אם תהיה פשרה שמשמרת את הדמוקרטיה. "גם אם ביבי לא יהיה בחיינו, בעוד 20 שנה והרבה לפני כן, רבים יבינו שהדמוגרפיה תנצח את כולנו ואין פה בסיס טוב להגן על אורח החיים הליברלי שלנו, כזה המכיל את האחר, אבל גם דורש ממנו לשאת בחלק מהנטל", הוא משיב.
תאגורי משתתף במחאה. הוא לא רואה ביוזמתו להגירה קולקטיבית עניין שיחליש אותה. "האנשים במחאה, כוח החלוץ, מתפקסים על דבר אחד, לנצח. אנחנו צריכים לתמוך בהם, ולדאוג להם ביום שאחרי. זאת תוכנית גיבוי. אנחנו רוצים להכין את הכול, כדי שנוכל ללחוץ על הכפתור ובמהירות גדולה להוציא לפועל מעבר של עשרות אלפי אנשים בקבוצות שונות החוצה מישראל". הוא אומר שכמו שיש "מקלטים תת־קרקעיים שמשמרים DNA או זרעי צמחים" מפני קטסטרופות למיניהן, כך צריך "לשמר את עם ישראל". בסוף השיחה היו לו דמעות בעיניים.
