גנץ מגיב ליציאה מהארון של שרית חדד
(מתוך עמוד הפייסבוק של בני גנץ)
ד"ר ערגה אטד וטל סנדרוני פרסמו בתחילת ספטמבר את "מדד הפוליטיקה הישראלית במדיה חברתית (דיגיטל)". לבנימין נתניהו יש 2.6 מיליון עוקבים בפייסבוק, נפתלי בנט נמצא בהפרש גדול אחריו עם 515 אלף עוקבים, יאיר לפיד עם 505 אלף עוקבים במקום השלישי, מירי רגב עם 346 אלף עוקבים במקום הרביעי ובני גנץ סוגר את החמישייה הראשונה עם 321 אלף עוקבים. גנץ, שממשיך לשאת בצקלונו את שרביט ראש הממשלה, החליט כנראה לשפר את נוכחותו ברשת, ולאחרונה הוא מפרסם סרטוני תגובה על אירועים אקטואליים שעל סדר היום התקשורתי. אחד מהם היה על יציאתה מן הארון של הזמרת שרית חדד.
גנץ נראה ישוב במשרדו מול מחשב ומנהל שיחה עם מזכירתו דנה שאינה נראית בסרטון:
דנה: בני, אתה לא מבין מה קרה.
גנץ: "מה עכשיו דנה?".
דנה: מה לא שמעת?
גנץ: "מה, על נועה ומרגי? מאוד עצוב".
דנה: לא שמעת על שרית חדד?
גנץ: "שרית חדד, אני מכיר, יש לה סינגל חדש. יאללה, לך הבייתה מוטי".
דנה: לא בני, על היציאה שלה מהארון.
גנץ: "וואלה? אז אם מדובר באהבה... לכל אחד מותר לאהוב את מי שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה".
(איור של לב אדום לוהט קופץ על המרקע).
גנץ מנסה כאן לחקות את רוחה של סדרת המערכונים שפרסם בנימין נתניהו אי שם לאורך מערכות הבחירות של העשור הקודם ("הגנון של ביבי" ו"ביבי המציל"). אלא שנתניהו הוא בעל כשרון משחק מולד שמרגיש טבעי בתוך הסיטואציות המבוימות. גנץ, מנגד, נראה מאולץ ובשפת הרכילות העכשווית לא בהכרח מתלבשת על אדם מבוגר שבילה את מרבית שנותיו בצבא.
נדמה שגנץ לא קלט שהסלידה מנתניהו אינה רק בגלל בעיותיו המשפטיות, שהרי היא החלה שנים רבות קודם. הייתה פה מחאה גם כנגד תרבות פוליטית של שקרים ותככים שאפיינה את שלטונו
ניחא, פוליטיקאי יכול להרשות לעצמו להשתטות מעט למען מטרות פוליטיות (גם אבי דיכטר ניסה את זה לאחרונה בסרטון הפלאפל הזכור לשמצה). הבעיה היא שלא בטוח שזה מתאים לדימוי שגנץ צריך לשווק עכשיו. נתניהו יצר במשך השנים תדמית דמונית בקרב ציבור גדול בארץ, של פוליטיקאי אכזר ונטול שיקולים אנושיים. יכול להיות שסרטונים קלילים ומבדחים היו יכולים לסייע בריכוך המרכיב הקשה הזה באישיותו הציבורית.
אצל גנץ המצב הוא הפוך. במשך כמעט שלוש שנים בפוליטיקה הוא יצר את הרושם של בחור טוב במובן השלילי של המילה, יותר סחבק מאשר מנהיג. התעמולה של הליכוד השתמשה נגדו בשני מסרים מרכזיים: בני גנץ "שמאל" ו"חלש". לא מדובר רק בחולשה מדינית, אלא ברפיסות אישית של מי שאין לו את הקשיחות הנדרשת לניהול מדינה. אחד כזה דווקא צריך להצטלם בקרב חיילים, עם כובע מצחייה ובטלדרס כחול כפי שעשה יצחק רבין, ולא בדברי רכילות על ידוענים. את המסר על שרית חדד – נושא חשוב גם לא כדאחקה - ניתן היה להעביר באמירה מצולמת ישירה.
אותה טעות בהתחפשות לנתניהו הוא מבצע גם ביצירת הרושם שלפיו הוא יכול להקים עימו ממשלה. לאחרונה אף נפגש עם ראש האופוזיציה שלפי הפרסומים הציע לו ראשות ממשלה לקדנציה שלמה. יש להניח כי האפשרות הזו אינה ישימה בשל ההתנגדות בסיעתו של גנץ והחשש שיאבד את קהל היעד שהצביע עבורו בבחירות האחרונות (על הקהל הזה הוא שומר במהלכים כמו הפגישה עם אבו מאזן, למורת רוחו הבלתי מוסתרת של נפתלי בנט).
המטרה של גנץ במהלך הנוכחי שלו שקופה להפליא. מלבד הרובה המאיים כלפי חבריו, עם מחסנית ריקה מכדורים, הוא מנסה להציג את עצמו כפוליטיקאי מקיאווליסטי. הנה ילד הכאפות, שנתניהו חבט בו ללא הרף כשהקים עימו את ממשלת האחדות, הפך לממזר שמשטה באחרים. יכול להיות שגם העובדה שהוא מחזיק את נתניהו על אש קטנה, להאמין כי יוכל לחזור לעמדת השפעה בקואליציה, מהווה אישוש עבורו למהפך שעבר.
ד''ר ברוך לשםאבל, האם הציבור של המרכז-שמאל שאליו הוא פונה, חולם על נתניהו משופר ללא כתבי אישום? נדמה שגנץ לא קלט שהסלידה מנתניהו שהביאה לנפילתו, אינה רק בגלל בעיותיו המשפטיות, שהרי היא החלה שנים רבות קודם. הייתה פה מחאה גם כנגד תרבות פוליטית של שקרים ותככים שאפיינה את שלטונו. שנים של אחיזת עיניים, שנוהלה באמצעות הופעות משובחות בטלוויזיה ובסרטונים ברשת החברתית, התרסקו ביוני האחרון.
נשף המסכות תם גם למקור וגם לחקיינים. אם גנץ סבור שיצליח לצבור נקודות בדעת הקהל באמצעות שימוש בשיטותיו של נתניהו – שהסרטון על שרית חדד הוא רק אנקדוטה - הוא מוזמן לצפות בו. שם יחזה במראה הלא נעים של סטנדאפיסט מזדקן שמנסה להחיות את ימי התהילה שלו באמצעות חיקויים של פוליטיקאים.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
