השבוע נהרג גרשון פרנקו, אדם עם מוגבלות בן 55 מרמת גן. המוגבלות מנעה ממנו להתגונן מהטיל של רוצחי החמאס. לגרשון לא היה שום סיכוי להגיע למרחב המוגן השכונתי בדקה וחצי. לכן הוא בחר להישאר ביחדת הדיור הצנועה הרעועה שלו, עם הקירות הדקים. שם הוא נרצח מרסיסים.
בישראל חיים יותר ממיליון אנשים וילדים שכמו גרשון, יש להם מוגבלות תפקודית חמורה. מאות אלפים עם מוגבלות פיזית, חירות ועיוורון. מאות אלפים מתוכם עם מוגבלויות נפשיות, שכליות או על הרצף האוטיסטי אשר יכולת ההבנה שלהם של סיטואציות שונה מזו של כלל האוכלוסייה. לכן ההתמודדות, הפרסומים והחשש מפני האזעקות והטילים (כמו גם מפני הקורונה ומצבי חירום וקיצון) מכניסים אותם לחוסר ודאות ולחרדות. ואין להם דרך להתגונן.
אישה עם מוגבלות כתבה: "כבר כמה ימים לא ישנה טוב גם בגלל הדריכות וגם בגלל שאני אשכרה ישנה על הספה כדי שיהיה לי סיכוי להגיע לחדר מדרגות כמה שיותר מהר. אני מרגישה שהגוף שלי מאוד נפגע מחוסר השינה ומנוחה נורמלית שהוא צריך. שלא נדבר על זה שחדר המדרגות קטן והרבה פעמים אני מרגישה שזה כל הקודם זוכה גם כי השכנים לא משכילים להיכנס יותר פנימה".
בשנה שעברה התמודדנו עם מצב חירום אחר: ההתמודדות עם איום נגיף הקורונה. הבידוד, חיסול השגרה וההגבלות – כל אלה פגעו בעיקר באוכלוסייה החלשה יותר הזו.
אני כותב שורות אלה כאבא לילדה שלומדת בחינוך המיוחד. כולנו תומכים ומחזקים את צה"ל - אבל המדינה חייבת לדאוג לאנשים עם מוגבלות במצבים כאלה. מצבי חירום גורמים לחרדה קיצונית, חוסר יכולת להבין את המציאות ולהתמודד עמה ולהתגונן מפניה.
גם בני המשפחה נאלצים להתמודד עם צורך להסביר מציאות מורכבת וקיצונית לאנשים שלא מסוגלים להבין אותה. ילד או אדם על הרצף האוטיסטי או מוגבלות שכלית שצריך להישאר בבית או בממ"ד, או אדם עם מוגבלות נפשית שעלול להיכנס לחוסר איזון בשל חרדות, או ילד עם מוגבלות שכלית שלא מבין מדוע אימו צריכה להישאר בממ"ד או בבית בבידוד – כל אלה לא מצליחים להתגונן ועלולים להיהרג.
אין כמעט הנגשה של המידע והמציאות – ברמת פישוט לשוני, חשיבה על הנגשה מסוגים שונים (לאו דווקא שפת סימנים וברייל) של האזעקות, המלחמה, ובקורונה של הבידוד, הריחוק והצעדים להתגוננות מפני הנגיף למי שיכולת ההבנה שלו שונה מאחרים ודורשת התייחסות אחרת ורגישה יותר.
מדובר באינטרס ציבורי ראשון במעלה של המדינה ושל כולנו, מכיוון שמי שלא מבין את הסיטואציה – לא יפעל על פי ההנחיות. ואנשים עם מוגבלות עלולים להיקלע לסיטואציה שכתוצאה של חוסר הבנה, לא ממלאים את ההוראות ונפגעים.
כל זה קורה, כי בתהליך קבלת ההחלטות בחירום - אין מי שמייצג את הסוגיה של אנשים עם מוגבלות. אני לא מאמין שההתעלמות מהציבור הזה מכוונת. אבל הפתרון פשוט מאוד, וקוראים לו גיוון.
כל ההחלטות על צעדי החירום, וגם כל ההחלטות בשגרה, שמשפיעות על חייהם ומעמדם של אנשים עם מוגבלות מתקבלות בגופים ממשלתיים: משרדי ממשלה; עיריות. ושם כמעט ולא עובדים אנשים עם מוגבלות. הם לא חלק מתהליך קבלת ההחלטות לגביהם. הכול נקבע לגביהם – בלעדיהם.
עובדים עם מוגבלות הופכים להיות סוכני שינוי בארגון ובהתנהלות מול ציבור האנשים עם מוגבלות בישראל. הם משפיעים על תהליך קבלת ההחלטות וגם על ההחלטות. חובה גם לשתף בצוותי החירום מומחים לאוכלוסיית האנשים עם מוגבלות. כך, במקרה שעמו אנחנו מתמודדים וגם בעתיד, צרכיהם המיוחדים של כ-15% מאוכלוסיית ישראל יילקחו בחשבון.
אורן הלמןולכן, השינוי יבוא רק ממקום אחד: שילוב אמיתי ומלא של אנשים עם מוגבלות. המדינה חייבת לקחת אחריות על יותר ממיליון אזרחיות ואזרחים עם מוגבלות, שבמצבי חירום הרבה יותר פגיעים: בהסברה נגישה, במוגנות, בטיפול מיוחד בהם ובהחלטות שייקחו בחשבון גם את האוכלוסייה המוחלשת הזו.
הכותב הוא אבא מיוחד; מייסד דף הפייסבוק "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה ולשעבר מנכ"ל לשכת העיתונות הממשלתית.
