החברה הערבית מככבת במספר הנדבקים בקורונה ותשעה מתוך 18 היישובים האדומים הם ערביים. לפני כשבועיים טען פרויקטור הקורונה, פרופ' גמזו, כי "עם חפלות ומסיבות, החברה הערבית כמעט עשתה פיגוע של מאות חולים". הוא נאלץ להתנצל, ואכן לא היה צריך להשתמש בביטוי הזה, אבל דבריו לא נולדו בחלל ריק.
אתמול (יום א') טען ראש עיריית טירה, מאמון עבד אלחי, שהתרבות הערבית היא הגורם העיקרי להתקהלויות הרבות. לדעתו, הציבור הערבי ניחן בעודף חום וסולידריות חברתית. אכן, תרבות זו מסוכנת על רקע נתוני התחלואה הגוברת, אבל אני רוצה להתמקד בנושא ספציפי: החתונות ההמוניות – נוהג שהשתרש והלך לאורך השנים - שלעתים משתתפים בהן אלפי אנשים, והן מהוות כר נוח להתפשטות הנגיף.
ריבוי המשתתפים הפך עם הזמן לסמל הסטטוס והמעמד המשפחתי של החתן, ועל מזבח היוקרה והכבוד המשפחתי מקריבים עשרות כבשים ועגלים, גם אם בסופו של דבר מחצית אם לא יותר מהארוחות נזרקות לפח. אף על פי כן, הציבור הערבי לא מצליח עדיין לשנות פאזה ולאמץ לעצמו סימני יוקרה וכבוד שונים מאלה הנסמכים על תרבות הקיבה. הוא לא מפנים שעדיף להשקיע את עשרות אלפי השקלים הללו בחינוך או באדם עצמו במקום בהאכלת אלפי משתתפים.
עם אחת הסיבות לכך יכולים להזדהות גם קוראים וקוראות יהודים: קיום החתונות ההמוניות קשור בכך שכל זוג והוריו חוששים לאבד את מה ש"השקיעו" כשהם עצמם הגיעו כאורחים לחתונות של אחרים. על פי הנוהג, משפחות ערביות מרעיפות על בני הזוג הטרי מתנות כספיות נדיבות מתוך ציפייה שביום מן הימים הסכום יחזור אליהן. עם השנים הפך טקס החתונה למעין עסקה: החתן והכלה מצפים להשיב לעצמם את השקעותיהם.
התוצאה היא שלחתונה מזמינות המשפחות את מרבית תושבי הכפר או העיר, תלוי בגודל היישוב, ולעתים יוצא שכרן בהפסדן: המתנות הכספיות הולכות לכיסוי הוצאות החתונה שלעיתים גבוהות מ"ההכנסות".
על רקע התגברות התחלואה נשאלת השאלה מה עושים. בגל הראשון דחו רבים בציבור הערבי את החתונות עד חלוף המגפה, אך כשהתברר שהמחלה תלווה אותנו חודשים ואולי שנים, היו שהחליטו לקיים את טקסי החתונה, ועל כך עלול הציבור – הערבי והיהודי כאחד – לשלם מחיר כבד.
טורים נוספים של עו"ד שקיב עלי:
15 מיליארד ש' לחברה הערבית? עבדו עליכם
מלכוד 22 של ועדות הסולחה בחברה הערבית
לא תקנו יותר את הדרוזים בליטופים וכבוד
אין ערבים בין הדגלים השחורים
עדיף גיהינום ישראלי על פני גן עדן ערבי?
המסמר האחרון בארון הקבורה של החברה הערבית
הקשר בין שלטון החמולות להתגברות הפשיעה
יש פתרון לפשיעה בחברה הערבית: שב"כ
כמעט לא ניתן להרגיש באמצעי אכיפה נגד התפשטות הקורונה בחברה הערבית. בפועל לא נראים באזור החתונות שוטרים או פקחים שימנעו התקהלויות או לכל הפחות יחייבו עטיית מסיכות. וזה מוזר: הרשויות יודעות לאכוף היטב את חוקי התכנון והבנייה ביישובים הערביים, אבל כשמדובר בבריאות הציבור – בדיוק כמו בנושא במיגור האלימות – הן נעלמות ונאלמות. אין דין ואין דיין.
התפשטות הקורונה עלולה להמיט אסון ונדרשות בדחיפות פעולות מיידיות לאכיפת ההנחיות ומניעת התקהלויות עד כדי פיזורן. ככל שקנס של 5,000 שקל לא מרתיע את בעלי השמחות או המשתתפים בהן, יהיה על הממשלה לקבוע סכום גבוה במיוחד.
רשויות האכיפה יכולות לגלות מראש כל תכנון לקראת חתונה על ידי מעקב לא מסובך, ולעשות זאת טרם נכנס בעל השמחה להוצאות מיותרות. אם זה לא ייעשה, צפויה החברה הערבית לשלם מחיר בריאותי כבד ביותר.
ומי יודע, אולי מעז ייצא מתוק, ובזכות הקורנה ישתנה משהו בחברה הערבית: במקום תרבות של סיפוק הקיבה תעלה תרבות אחרת היכולה להצעיד את הציבור לקראת עתיד טוב יותר של שגשוג, ברוח העולם המערבי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
