אנחנו בקרון קצת יותר משעתיים. 00:20 אחר חצות, בין רביעי לחמישי, קיבלנו את המטרה השלישית שאנחנו צריכים לסרוק לקראת תקיפה בלילה הזה. מקבלים נקודת ציון, זורקים לשם את המצלמה ומתחילים. מחפשים בלתי מעורבים, כלומר חפים מפשע שעליהם צריך לשמור שלא ייפגעו. איתנו בקשר נציגי חיל האוויר והמודיעין, כולם מסתכלים ביחד על אותה תמונה. אנחנו סורקים כבישים, צירים, חצרות וגגות. כולם ממתינים שנוציא מהקרון את הדיווח "נקי". דיווח שאחריו פצצה תפגע במטרה של החמאס.
המתח באוויר לקראת הדיווח "נקי" הוא משהו שלא עובר ולא מתפוגג, לא משנה כמה מטרות ניקיתי בחיים שלי. ואני עושה את זה 12 שנה, מאז עופרת יצוקה. בסוף אני מוציא מהפה את המלל. "נקי".
"קיבלתי", עונים לי.
כל מה שהצוות שלי ואני עומדים לעשות בשתי דקות הקרובות הוא לבהות במסך שלנו ברמת ריכוז שאני לא חווה בשום דבר אחר שאני עושה בחיים. ביד אחת אני מחזיק את הסטיק של המצלמה והיד השנייה על הלחצן של הקשר למקרה שפתאום יופיעו בלתי מעורבים באזור המטרה. בשלב הזה יש לי עוד הזדמנות לפרוץ בקשר ולצעוק "חדל".
"הוטל". הפצצה באוויר.
זהו. עבודתי כאן נגמרה. ב-20 השניות הקרובות נותר לי רק להתפלל. "שאף אחד לא יגיע, בבקשה שאף אחד לא יגיע". אני בוהה במסך. איך יכול להיות שהזמן עובר כל כך לאט עד שהפצצה פוגעת.
"אלפא". פגענו במטרה במדויק.
אפשר לחזור לנשום ולהעריך את הנזק שנעשה כדי שנדע אם עמדנו במשימה. אחרי כמה דקות יוצאות דמויות מהבתים מסביב ומגיעות לנקודה שבה עמד פעם בית. כמה זה קשה להתעורר למציאות הזאת. רק לא מזמן שכבתי על הרצפה עם אשתי והתינוקת שלנו, צמודים לקיר הפנימי של הדירה בתל אביב. כמה מפחיד זה היה.
"עבודה טובה", אומרים לנו בקשר.
לא תמיד זה מצליח. אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים את מספר הפעמים שבהן לא הצלחתי ב-100% ב-12 השנים האחרונות. תמיד ניסיתי לעשות הכי טוב שיכולתי אבל מלחמה זה חרא. על הגב שלי אני סוחב אירועים שלפעמים מציפים אותי באמצע יום רגיל. אירועים עם אנשים שגורלם היה אחר.
המשמרת שלי הסתיימה ב-2:00 לפנות בוקר. אני פותח את דלת הקרון, מדליק את הסלולרי ומוכה לשוק. זה היה ליל הלינצ'ים בבת ים ובעכו. אנשים מהעם שלי זיהו ערבי באוטו ופיצצו אותו גם כששכב על הרצפה מתבוסס בדמו. האם יש בן אדם שאני מכיר שהיה יכול לקחת חלק בכזה מעשה? אף אחד.
אני לא יודע מי היו אלה שהשתתפו בלינץ', אבל הם לא בצד שלי. אני יודע איך הצד שלי נלחם. הייתי שם הרגע. מבצעי הלינץ' בבת ים הם בצד של מי שעשה את הלינצ'ים ביהודים בעכו. מצד אחד ניצבים יהודים וערבים שמתאפיינים בשנאה, אלימות, היעדר מוסר ואובדן אמפתיה. בצד השני יש יהודים וערבים שמצליחים לשמור על שפיות.
בנסיעה הביתה שמעתי דיווח על מותו של עידו אביגל בן ה-5 מנפילת רקטה בשדרות. זה כבר היה יותר מדי. התחלתי לבכות באוטו.
אני לא נאיבי ולא פציפיסט. אבל הכאב ותחושת חוסר האונים גדולות ואמיתיות, גם אצל יהודים וגם אצל ערבים. אנחנו נמצאים בסבבים האלו הרבה זמן, והנקודה שבה אנחנו עומדים כיום היא תחתית השנאה שאליה אפשר להגיע. אני מציע לכל אחד לבחור באיזה צד הוא באמת. לא בין יהודים לבין ערבים, אלא בין הרצון לחיות כאן ביחד לבין הצד של השנאה. אני יודע באיזה צד נמצאים חבריי לקרון ואני.
סרן (מיל') ד' הוא מפעיל כלי טיס בלתי מאויש (כטב"מ) בחיל האוויר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
