על רקע מחויבות בת עשורים לשימור יתרונה האיכותי של ישראל (QME), שעוגנה גם בחוק האמריקני, נמנע עד היום ממשל טראמפ מלשחרר לבנות בריתו הערביות את מטוס ה-F-35 המתקדם. זאת אף שמראשית כהונתו הוא מקדם, באופן אגרסיבי במיוחד, יצוא נשק, תוך ניסיון לעקוף ולהצר את סמכויות הפיקוח של הקונגרס.
המחויבות לישראל עומדת במתח עמוק לאינטרס של נשיאים וחברי קונגרס למכור נשק לבנות ברית נוספות באזור כאמצעי להעמיק את השפעת ארה"ב במרחב, לבלום את איראן ולתמוך בתעשיית הנשק המספקת מקומות עבודה והכנסות במיליארדים למשק האמריקני. בנסיבות אלה, ברור שכל "גמגום" ישראלי סביב מכירת ה-F-35 יוביל לשחרור המטוס לאיחוד האמירויות.
אובדן המונופול על ה-F-35 יכרסם בעליונות האווירית ובחופש הפעולה של ישראל במרחב, שהם נדבך מרכזי בפער האיכותי לטובתה. מדובר במטוס דור חמישי מהמתקדמים בעולם שמאפייניו החמקניים מאפשרים לו יכולת חדירה והשמדה משופרת של מערכות הגנה אוויריות. אוויוניקה פורצת דרך, מערכות מכ"מ, מודיעין ושו"ב (שליטה ובקרה) משוכללות מאפשרות לו פעולה משותפת עם מערכות ופלטפורמות נוספות בשדה הקרב, שליטה רחבה במערכה, ויכולת גילוי ושיגור מנגד של חימושי אוויר-אוויר ואוויר-קרקע, אוטונומיים ומדויקים, לטווחים ארוכים.
יתרונה הצבאי של ישראל נמצא ממילא במגמת שחיקה בעשורים האחרונים על רקע נחיתות כמותית וסגירת פערי איכות, בצל הצטיידות מדינות האזור בנשק מתקדם, מערבי ורוסי, בהיקפים אדירים הנאמדים ביותר מ-400 מיליארד דולר.
ועדיין, רבים שואלים: מדוע להתנגד למכירת המטוס למדינה שנכנסת עמנו להסכם שלום ושהאינטרסים המשותפים בינה לבין ישראל, כולל בבלימת איראן, מתהדקים והולכים? שאלה זו מחייבת הסבר.
טראמפ: עסקת המטוסים נבחנת
(צילום: C-Span2)
ישראל, ובעקבותיה ארה"ב, ראתה מאז ומתמיד בעליונותה הצבאית נכס אסטרטגי המבטיח יציבות אזורית. עוצמתה ויתרונה האיכותי מחזקים את דימוי ההרתעה שלה בסביבה עוינת, ושימורם במשך שנים הוא שהנחיל בהדרגה למדינות ערב את ההכרה שהיא כאן להישאר. הכרה זו היוותה מרכיב מרכזי בהחלטתן לכונן עמה קשרים ולחתור לשלום.
איום צבאי הוא שילוב של כוונות ויכולות. ללא רכיב הכוונות, מערכות נשק מתקדמות אכן מהוות סיכון פוטנציאלי בלבד. עם זאת, מרגע שמערכות כאלו נכנסות לאזור הן הופכות לרכיב קבוע בו, כמעט חלק מהגיאוגרפיה, ובתרחיש עתידי של שינוי כוונות ואוריינטציה הן עלולות להפוך במהירות לאיום כבד וישיר עלינו.
זה קרה לנו עם איראן (שעד היום מפעילה מערכות אמריקניות שרכש השאה, דוגמת מטוס ה-F-14), עם טורקיה שהפכה, כמו איראן, מבת ברית ליריב מאיים, וכמעט עם מצרים, בעקבות עלייתם הזמנית לשלטון של האחים המוסלמים. במזרח התיכון רווי הטלטלות, שדאעש שלט בחלקים נרחבים ממנו רק לא מזמן, לא קשה לדמיין תהפוכות אסטרטגיות שליליות גם בעתיד.
עסקה למכירת F-35 צפויה לייצר "פריצת חסמים". היא תציב סטנדרט בעייתי בשני היבטים: כל מדינות המפרץ ומצרים ידרשו מארה"ב לרכוש את המטוס, וכל מערכת נשק שתיפול מבחינה איכותית ממנו וממערכותיו הנלוות, תהיה בבחינת קל וחומר בכל הקשור למכירתה לאזור. דינמיקה כזו עלולה לייצר מרוץ חימוש אזורי, ולהפוך לאות מתה את חקיקת היתרון האיכותי האמריקנית, שנועדה להבטיח את עליונותינו הצבאית.
ומה באשר לאינטרס לחמש את מדינות המפרץ נגד איראן? סביר כי האמירויות, ואפילו אחותן הגדולה סעודיה, לא יעזו להפעיל נשק, מתקדם ככל שיהיה, נגד איראן (כפי שהומחש בהתקפה המוחצת נגד תשתיות הנפט בסעודיה). יחסי ההרתעה בין איראן לשכנותיה נוטים באופן מכריע לטובתה, ואת ביטחונן מבטיחה רק נוכחות ארה"ב באזור ומטריית ההגנה שהיא מספק להן.
השיקולים והאינטרסים של ישראל בשאלת מכירת ה-F-35 לאמירויות הם אסטרטגיים וניצבים בליבת ביטחונה הלאומי. ברור כי קבלת החלטות בסוגיה מעין זו מאחורי גבה של מערכת הביטחון ותוך מידורה, היא שערורייה שעלולה להפוך בכייה לדורות.
- אל"מ (מיל') אודי אבנטל הוא חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
