היסטוריון שנון בשם קרלו צ'יפולה נהג לחלק את החברה האנושית לארבעה טיפוסים: זה שהתנהלותו מסייעת גם לעצמו וגם לאחרים; זה שמתנהג באופן שפוגע באינטרסים של עצמו אבל מועיל לאחרים; זה שפוגע באחרים כדי לעזור לעצמו; וזה שמתנהל באופן שפוגע גם בעצמו וגם באחרים. כל חברה מורכבת מ"ארבעת הטיפוסים" וגורלה תלוי בשיווי המשקל שנוצר ביניהם. הופעת החיסון לקורונה עתידה ללמד אותנו שכנראה רבים משחשבנו שייכים לשתי הקבוצות האחרונות.
אם אכן יתברר סופית שחברות התרופות הצליחו לפתח חיסון יעיל למגפה בזמן שיא של פחות משנה, זו תהיה בשורה שמשמעותה הרבה מעבר לאירוע הנוכחי. כשנתבונן על זה בעוד כמה שנים נראה את אחת משעותיו היפות של המוח האנושי שהצליח לייצר במהירות שיא חיסון שבדרך כלל לוקח עשור כדי לפתח כראוי.
העניין הוא שדווקא כאשר המדע מוכיח את עליונותו, אנחנו עלולים לגלות שמה שאנחנו צריכים עכשיו זה כבר פחות מדענים טובים, ויותר – יחצ"נים טובים. ישנם עוד ועוד סימנים המעידים על כך שדווקא אחרי שהמדענים ישיגו את מטרתם ויניחו על המדף את הפתרון שלהם, המון אנשים פשוט יסרבו לקחת אותו ולהתחסן. או אז נגלה שהדרך לליבנו מאתגרת הרבה יותר מאשר למוחנו.
כדי למגר מגפה חיוני לחסן שיעור משמעותי מקורבנותיה הפוטנציאליים. קיים ויכוח מקצועי על השיעור הנדרש, אבל כך או אחרת זה משהו בסביבות 70% מהציבור. וירוסים הם אורגניזמים שתכליתם אחת: להתרבות. כדי שזה יקרה הם משתמשים בגוף שלנו כדי לשכפל את עצמם ואחר כך מחוללים בו שינויים שאנחנו קוראים להם "תסמינים", ומשתמשים בהם כדי לדלג מאדם לאדם. וירוס הקורונה, למשל, הוא חובב של רסס השיעול או העיטוש שלנו כדי לבצע באמצעותו רילוקיישן אל הקליינט הבא שיספק לו שירותי שכפול.
הווירוס של המאה ה-21 פוגש קורבנות לא צייתנים ומאוד ספקנים. מדובר באנשים שחוששים להיות ראשונים בתור. "קודם נראה איך זה עובד על אחרים ואחר כך נחליט", הם יגידו
רק כאשר מסה משמעותית מהפונדקאים, שהווירוס מבקש להשתמש בגופם, יורדת מבנק המטרות שלו, יכולתו להפיץ את עצמו סופגת מכה אנושה והוא גווע. בשביל זה צריך לחסן 70% מאיתנו.
העניין הוא שהווירוס של המאה ה-21 פוגש קורבנות לא צייתנים ומאוד ספקנים. תעשו לעצמכם תרגיל ותשאלו במעגלים הקרובים אליכם מי מוכן להתחסן מחר בבוקר אם תינתן לו האפשרות? אתם עתידים לגלות סרבנים רבים מששיערתם. לא מדובר בסרבני חיסונים אידיאולוגיים. מדובר באנשים שמנהיגיהם שחקו את אמונם במערכת והם פשוט חוששים להיות ראשונים בתור. "קודם נראה איך זה עובד על אחרים ואחר כך נחליט", הם יגידו לכם.
כך דחקו מקבלי ההחלטות ציבורים רבים מדי לסוג האוכלוסייה שנמנית עם שני "הטיפוסים" האחרונים של צ'יפולה – כאלה שמזיקים לעצמם וגם לאחרים, או כאלה שדואגים לעצמם על חשבון האחרים. וכשהם מתודלקים בפייק ניוז ובתיאוריות קונספירציה כמנהג הימים האלה, שיעורם באוכלוסייה הכללית הופך את חיסול המגפה מאתגר רפואי, כלכלי ולוגיסטי, לאתגר תודעתי.
סוגיית הסרבנות עלולה לייצר אפקט שמגשים את עצמו: ככל שתידחה חסינותה של מסה קריטית, כך יגדל השימוש בסגרים והנזקים הכלכליים והנפשיים של הקורונה יתעצמו. וככל שהם יתעצמו יגדלו הקיטוב וחילופי האשמות בין מגזרים, ויקטנו האמון במקבלי ההחלטות והיכולת לשכנע ציבורים להתחסן. בעל עסק שמשוכנע שהפלו אותו לרעה ביחס לאחרים, יתקשה לסמוך על מקבלי ההחלטות כשיציעו לו חיסון.
לכן, דרכם של מקבלי ההחלטות עם החיסון לליבם של הספקנים תהיה ארוכה ושברירית, אבל הצעד הראשון ברור: אנשי הרפואה ומקבלי ההחלטות הרלוונטיים צריכים להתייצב ראשונים בתור ולקבל את החיסון. אחר כך, אלוהים גדול.
- משה פרל הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב ובקריה האקדמית אונו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
