הם עומדים מתחת לפנס ומתווכחים ביניהם איך להתיר את הקשר, זה מושך ימינה וזה שמאלה, אחד מתבכיין שהוא לא מוכן לעמוד ליד הערבי, השני מחרים את החרדי, והשלישי מגייס לטובתו את מצוקת האתיופי. מצוידים במצפן מקולקל, במפות שלא עודכנו מזה שנים, ובתודעה פרימיטיבית שמקדשת את שדה הקרב על פני מחוזות החיים, גררו אותנו הפוליטיקאים בפעם הרביעית בתוך שנתיים למסע בחירות שבסופו לא מחכה שום כומתה. ברגע ששמעו את צפירת ההרגעה של תום ספירת הקולות, רצו בנוהל להצטופף בתוך מעגל האור המוכר, לשחק לפי הכללים הישנים, לנעוץ מרפקים חדים ביריב חלש, לדרדר אותו לתעלה צדדית באופוזיציה, ולהתארגן כמו חיילים לקראת הפעם החמישית.
ראשי המפלגות בישראל משוכנעים שהכל מסביבם חשוך. משותקים מפחד שמא יאבדו את כיסאותיהם ואחוזי חרדה שמא יתעו בדרך לא מוכרת, הם עדיין מפחדים לפתוח את המועדון השלטוני לחברים חדשים, ומתאמצים להשכיח מהציבור את השגיאות האיומות שעשו. זוהי חבורה כושלת של גברים נטולי מעוף פוליטי, שבמשמרת שלה נרשם אחד הפלונטרים המיותרים, היקרים והסבוכים שידע הממשל בישראל, אבל זהו גם תרגיל ההטעיה הגדול ביותר שהם ממשיכים להוביל בחסותנו, הנשים.
מתברר שדבר אחד הם דווקא למדו בצבא, וזה פחות לחקור את עצמם ולרדת לשורשי הפיאסקו הפוליטי שהמיטו עלינו, ויותר לנהל תרגילי מלחמה שמבטיחים את המשכו של הדימום הכלכלי חברתי הכואב.
כהרגלם למחרת הבחירות, הם רצו לבוסס בשלולית השררה, ולמהר ולהסתופף תחת החום של קרני השלטון, העיקר לא להישיר מבט אל עיניו של הבוחר. במקום להתנצל על הפרופיל הגברי של הכנסת הבאה - תוצאה של ירידה ב-19 מקומות בדירוג ייצוג הנשים בפרלמנטים בעולם, למקום ה-91 - הם דורשים גיבוי לקראת התמרונים הפוליטיים הבאים.
הם יודעים שאף אחד לא יבדוק אם יש בפק"ל שלהם תודעה פמיניסטית, מאורגנים פיקס למערכה הבאה ולא זקוקים לשכפ"ץ של חשיבה נשית, הפוליטיקאים דוהרים קדימה עם הראש בקיר
הם לא יתביישו בכך ש-29 נשים בלבד צפויות לכהן בכנסת הבאה, לא יתפדחו להופיע בקונגרסים עולמיים כשמאחוריהם תלויה חרפה מיזוגינית שכמוה אין אפילו באפריקה (רואנדה במקום הראשון, סומליה במקום ה-89), במזרח התיכון (מצרים במקום ה-66, אלג'יריה במקום ה-82) ובוודאי לא באירופה (שוודיה במקום 7 וגרמניה במקום ה-49).
הם עומדים על המטבע. מנהיגים שלא יודעים לשפר את מנהיגותם, לטייב, לשכלל ולעצב אותה לפי כללי המאה ה-21, בוודאי שלא יהיו מסוגלים לענות על הדרישה הבסיסית ביותר של ייצוג דמוקרטי לכל חלקי האוכלוסייה. מי שמתקשים להבין שללא נשים בעמדות מפתח, ובהיעדר נרטיב נשי שבמרכזו טובת הפרט, הם ימשיכו להתנהג כמו חניכים בקורס מ"כים שטעו בניווט. אלו שרים וחברי כנסת בכירים שהיו משלמים על שגיאות דומות בשירות הצבאי, לכל הפחות בהדחה, אבל כאשר מדובר בשירות הציבורי המקודש לא פחות, הם זוכים לסיכת מ"מ כאילו הצילו את המולדת.
הם יודעים שאף אחד לא יבדוק אם יש בפק"ל שלהם תודעה פמיניסטית, מאורגנים פיקס למערכה הבאה ולא זקוקים לשכפ"ץ של חשיבה נשית, הפוליטיקאים דוהרים קדימה עם הראש בקיר.
לא רק הם, גם אנחנו הבוחרים, לא מחברים את הנקודות, לא מקשרים בין הסיבה למסובב: אנחנו תקועים בבוץ משילותי קרוב לשנתיים, לא בגלל "כן-ביבי-לא-ביבי", לא עקב המידור המפלגתי הגורף של כניסת חברות כנסת חרדיות לש"ס וליהדות התורה, לא מתוך הרגל תרבותי-פטריארכלי של הבוחר הערבי, וגם לא עקב מעמדן הנחות של עולות בשוק העבודה, אלא בגלל החטא הקדמון של הרחקת נשים ממוקדי ההנהגה.
כל זמן שאחוז הנשים בכנסת ימשיך לרדת, יתהדק הקשר על צווארה של החברה הישראלית - לא במלחמות עושים מדינה.
- מרב בטיטו היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
