לפתחו של בג"ץ נערמות והולכות עתירות העוסקות בצעדים שנקטה הממשלה ולכאורה משנים את המבנה החוקתי של מדינת ישראל. בדיון הנוגע בישות החוקתית והפוליטית החדשה הנקראת "ראש ממשלה חליפי", הגדיל לקבוע נציג הליכוד - תוך שהוא שולל את הלגיטימציה של בית המשפט - שבשאלה של חוקי יסוד יש להקים בית משפט חוקתי שיהיה רשאי לדון בסוגיות אלו.
בניגוד לסברת רבים, שורשיו של המשבר החוקתי שאליו נקלעה ישראל לא נעוצים דווקא בתמורות הפוליטיות, אלא בהסדרים חוקתיים רעועים שקרטעו לאורך ההיסטוריה של המשפט הישראלי עד שהגיעו לנקודת האין-מוצא של ההווה.
החטא הקדמון של המשפט החוקתי בישראל התרחש בין 14 ל-16 בפברואר 1949, שעה שבניגוד להצהרת העצמאות שקבעה שתפקידה המרכזי של המועצה המכוננת יהיה לכונן חוקה ולהקים את מוסדות השלטון, הודיע דוד בן גוריון על פיזורה והפיכתה לכנסת ישראל הראשונה.
הלל קוק, אחד מחברי המועצה המכוננת, היה לדמות הבולטת שיצא חוצץ כנגד המהלך. בעבורו, היה זה "פוטש כנגד הדמוקרטיה" והחטא הקדמון שממנו ואילך לא יכלה להתקיים בישראל באמת הפרדת רשויות. המועצה המכוננת הפכה למועצה מחוקקת, לכנסת הראשונה, ובעבור קוק חטא זה התגלגל לאורך ההיסטוריה עד כדי כך שכיוון שהכנסת הראשונה נולדה בחטא - כל כנסות ישראל אינן לגיטימיות.
מה שחסר למצייצי הטוויטר, למוחים ברחובות, לפוליטיקאים המתגוששים ולמיואשים בבתים זו תודעה היסטורית. אם רק יחשבו להקים באמת את מדינת ישראל, נדע שנצא בהצלחה מהמשבר
עם חקיקת חוקי היסוד "כבוד האדם וחירותו" וחופש העיסוק ב-1992, קמו לתחייה היומיים הנשכחים של אמצע פברואר 1949. מהיכן יש לכנסת, שהיא רק בית מחוקקים, סמכות לחוקק חוקים שהם במעמד של חוקה אשר יכולים להגביל את החקיקה שלה עצמה? מהו מקור הסמכות לקביעת חוקים במעמד חוקתי שיגבילו אחר-כך את החקיקה של אותה הכנסת?
התשובה לשאלות אלו, כפי שניסח אותה השופט אהרן ברק, הייתה מאונכת לעמדה התקיפה של קוק. בעבור ברק, כיוון שהכנסת הראשונה נולדה מהמועצה המכוננת, כל כנסת באשר היא נושאת בשני כובעים: זה של המכוננת וזה של המחוקקת. ככל שתחפוץ, הוא סבר, היא תוכל לחוקק חוקי יסוד, ואז להחליף כובעים ולחוקק חוקים שיסתרו את חוקי היסוד (כמו חוק החזיר) שבג"ץ יתערב כדי לפסול אותם.
ארכיון. הפגנה בבלפור
(צילום: אלכס גמבורג, אלי מנדלבאום, חיים גולדיטש, יעל פרידסון)
חשוב להבחין הוא כי הבניין החוקתי של ישראל קרם עור וגידים באמצעות שיטה של טלאים על גבי טלאים, יצירת כפילויות של סמכויות וכירבול של רשויות אחת בשנייה. כך הגענו לנקודה שבה בית המשפט העליון ממלא כיום גם תפקיד של בית משפט לחוקה במדינה שאין בה חוקה.
אולם חוקה אינה רק מסגרת חקיקתית. כדברי ז'אן ז'אק רוסו, היא אמנה חברתית המבטאת את הרצון הכללי של הציבור. חוקה היא אירוע היסטורי חגיגי של הסכמה חברתית, כפי שקבע השופט לנדוי. מתוך כך עולה הצורך למצוא פתרון קונסטרוקטיבי שייקח את ישראל מעבר למאבקים הפוליטיים הבינאריים למרחבים רעיוניים חדשים שייתרו את עיקרי המחלוקת הנוכחית.
ניתן לעשות זאת בעיקר באמצעות תודעה היסטורית חדשה. כלומר באמצעות מיקום הדור הנוכחי על ציר הזמן של התפתחות המדינה הישראלי. מתוך כך, על הדור הצעיר היוצא לרחובות לתבוע את עתידו באמצעות תביעת עתיד למדינה כולה.
התודעה ההיסטורית החדשה נדרשת לומר לצעירים שהם אינם עוד ברגים במכונה קיימת, הם אינם חפצים היסטוריים הזורמים מתוך האינרציה החברתית והם לא שוליים ביחס למרכזיות של דור המייסדים. במקום זאת צריכים הצעירים לומר כי עד עתה מדינת ישראל הייתה בתהליך של הקמה כמעט נצחי, והתפקיד והשליחות ההיסטורית של הדור הצעיר הם לסיים אחת ולתמיד תהליך זה באמצעות קביעה במסמרות של ההסדרים החוקתיים והשלטוניים של ישראל. כלומר - באמצעות כתיבת חוקה.
מה שחסר למצייצי הטוויטר, למוחים ברחובות, לפוליטיקאים המתגוששים ולמיואשים בבתים זו תודעה היסטורית. אם רק יחשבו שהם ברגע היסטורי מכריע, ושמוטלת עליהם האחריות ההיסטורית להציל ולהקים באמת את מדינת ישראל, לו רק ידעו שיש להם שליחות היסטורית, או אז נדע בוודאות כי נצא בהצלחה מהמשבר הנוכחי.
- פרופ' אבנר בן-זקן הוא חבר מועצה בתנועת "1948 - מתחילים מחדש" ומלמד בקריה האקדמית אונו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
