האיחודים במרכז-שמאל בשלוש מערכות הבחירות האחרונות היו כישלון חרוץ. במערכת הבחירות של מרץ 2021, כך נראה, עשויים מצביעי המרכז-שמאל לחזור למפלגות הוותיקות (יחסית) ולהצבעה אידיאולוגית, אבל יש שמתעקשים להפריע.
בשנתיים האחרונות נענה מחנה המרכז-שמאל לקריאה הציבורית ופעל בנחישות לחיבורים. זו הייתה תגובתו לעשור של שלטון מפלג ומשסה של בנימין נתניהו ולהתקפה הבוטה שלו על שלטון החוק ומערכת המשפט בגלל כתבי האישום נגדו. מהציבור הערבי, דרך ההתיישבות העובדת ועד הערים הגדולות, כולם התגייסו למהלך פוליטי משותף שהורכב משני אלמנטים: הראשון, הצבעה מאסיבית כדי לסיים את מה שנראה כסכנה אמיתית לישראל. השני - כל המפלגות הוותיקות של המחנה נתנו כתף וביצעו חיבורים כדי שאף קול לא יאבד במשימה המשותפת.
האיחוד הראשון היה של יש עתיד עם רשימותיהם של בני גנץ ומשה יעלון. גנץ הועמד בראש "כחול לבן" וכל המחנה התייצב מאחוריו כמועמד להחליף את נתניהו. גם מרצ נהגה באחריות ופעלה לאיחוד רשימות בכל אחת משלוש המערכות, וכך גם הרשימה המשותפת, שהתאחדה מחדש והביאה לאחוז הצבעה חסר תקדים בציבור הערבי.
כשהמצביעים בשלים לחזור להצבעה אידיאולוגית, הגוש המרכז-שמאל היה אמור להסתפק בשלוש מפלגות. אולם יש מי שממשיכים להריץ מפלגות פרסונליות שלא יעברו את אחוז החסימה ויעניקו לנתניהו קואליציית חסינות
אולם כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. אף שזכתה ברוב בכנסת בשתי מערכות בחירות, כחול לבן לא מילאה את המשימה שלשמה הוקמה – החלפת השלטון. במקום זאת היא התנפצה לרסיסים, והאיש שבמשך שלוש מערכות בחירות קיבל את קולות מצביעי השמאל-מרכז הפנה להם עורף ונכנס לממשלת נתניהו. התמורה הייתה מספר חסר תקדים של תפקידי שר מופרכים והבטחה מהנוכל הגדול ביותר בפוליטיקה הישראלית ל"רוטציה".
גם האיחוד של מרצ והעבודה נכשל כישלון חרוץ. אורלי לוי-אבקסיס פשוט דילגה עם המנדט שהעניקו לה המצביעים ישר לגוש נתניהו, ואחריה רצה מפלגת העבודה של עמיר פרץ ואיציק שמולי שדאגו לעצמם לתפקידי שר.
בסיבוב הזה תחושת האכזבה הקשה של בוחרי השמאל-מרכז מהמפלגות שהונו אותם, מחזירה אותם למפלגות הגוש של לפני המפץ של פברואר 2019: יש עתיד, העבודה ומרצ.
יש עתיד היא מפלגת מרכז ליברלית מובהקת, ומהווה את העוגן של "מרכז" בגוש המרכז-שמאל. מפלגת העבודה התאוששה ועוברת בסקרים את אחוז החסימה, לאחר שפרץ הביא אותה לאבדון מוחלט. יש לברך על כך, גם אם בזהירות, כי היא הוכיחה פעמים רבות בעשורים האחרונים רפיסות ערכית.
כך או אחרת, היא לא יכולה למלא את התפקיד של מרצ – להוות את הסמן השמאלי במערכת הפוליטית. מרצ מהווה את העוגן של השמאל בגוש, בזכות עמדתה ופעילותה לאורך השנים לזכויות נשים, להט"ב, הדיור הציבורי, השאיפה לסיום השליטה הצבאית על הפלסטינים ועוד. בשלוש המערכות הקודמות היא הושיטה יד לחיבורים, אולם אלה פגעו בה, והיא ירדה לייצוג הנמוך בתולדותיה.
אורי זכי צילום: תומר בן אביהמסקנה אם כן ברורה. במפה הפוליטית הנוכחית, כשהמצביעים בשלים לחזור להצבעה אידיאולוגית, גוש המרכז-שמאל היה אמור להסתפק בשלוש המפלגות האלה – יש עתיד, העבודה ומרצ. אולם התובנה הזאת לא הופנמה בקרב כמה אנשים שמתעקשים להמשיך ולהריץ מפלגות פרסונליות, שברור שלא יעברו את אחוז החסימה, ומסכנים קולות יקרים במערכה שבה כל מנדט יכול להעניק לנתניהו את הרוב הדרוש לו לממשלת חסינות.
נשארו יומיים לסגירת הרשימות לבחירות 2021. התקווה היא שבזמן הזה יתעשתו רון חולדאי, עפר שלח, ירון זליכה וכמובן גנץ, ולא יסכנו את הגוש כולו.
- אורי זכי הוא מייסד החזית להגנת הדמוקרטיה, יור הנהלת מרצ
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
