כמי שמתגורר מרחק קצר מרחוב בלפור בירושלים אני שומע באופן תדיר את שאון ההפגנות, והוא מזכיר לי מחאות אחרות מימים אחרים: בשנות ה-60 הייתי סטודנט לרפואה באוניברסיטת פריז, ובשיאה של תקופת לימודיי פרצו המחאות של מאי 68'. גם את המפגינים ההם האשימו באנרכיזם. גם הם היו "סמולנים". גם הם הוגדרו חולמנים כי ביקשו עתיד טוב יותר ומדינה ראויה יותר. המטרות שלהם היו מבולבלות, לעיתים סותרות (אחת מסיסמאות המחאה הייתה "Il est interdit d’interdire", "אסור לאסור"), אבל הן היו טהורות.
אני שומע את קולות המוחים בבלפור ומביט בפניהם דורשות הטוב, ומרגיש שאלו קולות דומים ופרצופים דומים. גם במחאה הזו ניכרים המסרים המבולבלים, הסותרים לעיתים: הדרישה למהפכה, ובמקביל הדרישה לאכיפת חוק; הדרישה לשוויון לכל אדם, ובמקביל בנימין נתניהו הוא היחיד ש"אשם עד שתוכח חפותו", כמאמר אחד השלטים.
ההליך הדמוקרטי פגום מיסודו, אבל כמאמרו המפורסם של וינסטון צ'רצ'יל, זו השיטה הכי פחות גרועה. נדרשת מידה של ענווה בקבלת עול מלכות רצון הרוב על הפרט שחושב אחרת. בהתאם, יש מידה של יוהרה בדרישה של המיעוט שהרוב יכפיף את סט ערכיו לתפיסתו. דומה שהמפגינים בבלפור מבקשים עתה לכפות את משנתם המוסרית והפוליטית על הרוב בישראל.
הרי לפי החוק, שהדמוקרטיה עיצבה, מותר לראש ממשלה לכהן תחת כתבי אישום. האם זה מוסרי? ייתכן שכן וייתכן שלא. אבל כך החליטו המחוקקים הישראלים, כבאי כוחו של הציבור הישראלי. כשהמפגינים דורשים מנתניהו להתפטר הם בעצם חוטאים לדמוקרטיה פעמיים: פעם אחת כלפי המחוקקים ופעם שנייה כשהם לא מכירים ברצון העם שנתניהו ינהיג אותו. הרי ענייניו הפליליים היו תלויים ועומדים במהלך שלוש מערכות הבחירות האחרונות. מתנגדיו עשו כל שלאל ידם על מנת להביא אותם למרכז תשומת הלב הציבורית, ובכל זאת נתניהו נבחר כדין.
יטען הטוען שנתניהו לא נבחר, וכי הוא ראש ממשלה רק משום שבני גנץ הונה את בוחריו, ועל כך אענה שתי תשובות. הראשונה היא שכך המשטר הפרלמנטרי עובד. אפשר להחליף את המשחק, כמובן, אבל אין טעם לכעוס על השחקנים.
כפוליטיקאי יוצא דופן הצליח נתניהו לתמרן את גנץ. האם זה מעשה יפה או מנומס של גנץ כלפי מצביעיו? ודאי שלא. אבל כך עובדת המערכת הפרלמנטרית בישראל. כך הצליח יצחק רבין ז"ל להעביר את הסכמי אוסלו ("המיצובישי"), וכך הצליח אריאל שרון ז"ל להעביר את תוכנית ההתנתקות בניגוד גמור לרצון מצביעיו. מה נשתנה? רק מדיניות שמאל מותר לבצע תוך תעלולים פוליטיים?
התשובה השנייה היא שאם הטענה היא שגנץ הונה את מצביעיו, מדוע מפגינים נגד נתניהו? הרי הוא מקסם את כוחו האלקטורלי באופן שהולם את רצון מצביעיו, ולהם אין טענות כלפיו על רמייה. אם מצביעי גנץ חשים שמנהיגם רימה אותם, מדוע הם מפגינים בעיקר נגד מישהו אחר?
ואולי הטענה המרכזית שלי כלפי ההפגנות שאת צליליהן אני שומע ממרפסת ביתי, היא שהן לא מאפשרות לי לקחת בהן חלק.
גם בהפגנות של מאי 1968 רציתי לקחת חלק. היו לי טענות רבות נגד המשטר הצרפתי הקולוניאליסטי והמסואב ורציתי למחות. אבל לא היה לי מקום במחאות ההן, שגלשו לא אחת לאנטישמיות ולשנאת ערכים בסיסיים שבהם האמנתי ועודני מאמין.
כך גם היום. אני משתוקק לצאת ולהפגין בבלפור עם אחיי משמאל שאיתם אני חולק ערכים רבים כל כך. גם אני כמותם מתעב שחיתות. גם אני כמותם מאמין בדמוקרטיה. גם אני כמותם מאמין בכל ליבי במדינה הזו. אבל בכל פעם שאני כמעט מרהיב עוז ופוסע לכיוון כיכר פריז אני שומע את הסיסמאות הבוקעות משם. רואה את השלטים. את ה"לך". את ה"רק לא". וזו הרי בעצם המהות של המחאה, וזו הסיבה שאני – ולדעתי רבים אחרים - לא יכולים לקחת בה חלק: ההפגנות בבלפור הן הפגנות ה"לא". הן נגד נתניהו. הן נגד הטיפול של הממשלה בקורונה. הן נגד "הכיבוש". הן נגד.
הן לא מציעות חלופות. לא חלופה מנהיגותית, לא הצעה קונקרטית לטיפול שונה בקורונה, לא חלופה מדינית, לא אמירה אלטרנטיבית בסוגייה הכלכלית. לכל השאלות התשובה היא "שנתניהו ילך".
וזו הטרגדיה שמלמדת יותר מכל על כשלונו הקולוסאלי של השמאל הישראלי, שבמשך שנים רבות באתי בקהלו: הוא לא מציע כיום דבר. רק מה לא.
הציבור בישראל, גם לו רצה להקשיב לקולות שיוצאים מעומק הלב ונשמעים בבלפור, גם לו רצה לנסות ולהשתכנע, הוא לא יכול. כי הקולות בבלפור לא מציעים שום דבר. לא דרך. לא אלטרנטיבה. לא תקווה. ול"לא", קשה מאוד להגיד כן.
- ד"ר יוסי הטב הוא פסיכאיטר, לשעבר מנהל בית החולים איתנים לנוער, יקיר ירושלים לשנת 2018
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
