רחלי שברה לי את הלב.
היינו שכנות, ברמת גן. היא גרה בדירה נאה עם בעל ושני ילדים. בית דתי. כלפי חוץ – סבבה. בפנים – גהינום. בעל מופרע, מתעלל נפשית. כל יום סיפור אחר: פעם חותך לה את צמיגי המכונית, פעם מעלים לה את מחשב העבודה, מצותת אובססיבי לשיחות שלה, משפיל ומבזה אותה מול הילדים, משתלט על המשכורת שלה, מונע ממנה ללכת עם חברות.
חיים שכולם סיוט. היא לא יכלה לסבול יותר והבינה שהיא חייבת להשתחרר מהקשר המצמית הזה. היא פנתה לעו"ד שהציע לה לפנות לבית משפט לענייני משפחה. היא קצת היססה, בכל זאת, אישה דתייה. ובינתיים מסתבר שבעלה, שהטמין לה תוכנת מעקב, עלה על העניין, הזדרז ופנה לרבנות. כעת רחלי הייתה לכודה בהליך משתרך בבית הדין הרבני, ובעלה עשה שם את כל השטיקים כדי שהעסק יתמרח.
היא לא יכלה לסבול יותר אז היא ועזבה את הדירה – זו שנקנתה לפני שנים על ידי הוריה. היא שכרה דירה קטנה והתמקמה בה בצפיפות עם ילדיה, נלחמת על הישרדותם עם משכורתה הצנועה בלבד. אבל גם שם המשיך בעלה למרר את חייה. הוא היה מגיע בגיחות פתאומיות, מציק, מתעלל, מנסה להסית נגדה את הילדים.
כלה צעירה, זכרי: היום את מתחתנת בשמחה, אבל מתישהו את חלילה עלולה להידרש לאישורו של הגבר כדי להשתחרר מנישואים שלא צלחו. ואם האדון לא ייאשר – את תהיי תקועה, לפעמים לעשרות שנים
בסוף, בתיווך של רב כלשהו, הם הגיעו לבורר חרדי שהבהיר לה שאם לא תוותר על חצי מהרכוש המשותף - שהוא כמובן שלה בדין – היא לא תקבל גט. נואשת ואומללה נאלצה רחלי להיכנע לסחטנות הרבנית הזו. בשביל הגט היא ויתרה על הכול: על זכויותיה בדירה, על הכספים בחשבונות הבנק המשותפים, על חלקה בעסק שהיה להם, על הריהוט והמכוניות.
והיום, בת 55, היא נודדת מדירה שכורה אחת לשנייה, מתחילה את חייה מאפס.
בסיפור של מירי, שלמדה איתי בבית הספר, לא היא הייתה הקורבן, אלא בחור צעיר ותמים, החבר הטוב של הבן שלה. הוא הגיע לרבנות להירשם לנישואין, ואחרי המתנה ממושכת יצא אליו פקיד, ובישר לו במסדרון, בגסות רוח ובקול רם: "אתה ממזר! אתה לא יכול להינשא".
הוא נותר בהלם. הוא נולד להורים שעבורם היו אלה נישואים שניים, אבל לא היה לו מושג שהבעל הראשון של אימו סרב לתת לה גט. זה היה מפתיע במיוחד כי אותו בעל עצמו דווקא כן התחתן ועשה ילדים חדשים. האיש פשוט לא הסכים לתת לאשתו גט אבל המשיך בחייו כאילו כלום, וכעת הבן שלה מנוּע נישואין.
עכשיו לך תמצא את הגבר השפל הזה ותחלץ ממנו גט אחרי 30 שנה. כאן מירי ואני נכנסנו לפעולה. למרבה המזל הצלחנו לאתר את האיש, ומצאנו אותו חלש וחולה. במצבו הוא הסכים סוף-סוף לשתף פעולה ולתת גט לאישה שלא ראה 30 שנה.
למה במאה ה-21 נשים צריכות להתמודד עם סיפורי זוועה כאלה, ששיאם הגיע לאחרונה בהודעה שלפיה אביעד משה, שניסה לרצוח את אשתו שירה איסקוב, מסרב לתת לה גט? למה אישה בימינו לא יכולה להשתחרר מגבר אלים, כראוי לבת-אדם חופשית? למה גבר שמונע גט יכול להוליד ילדים, בעוד שאם אשתו המסורבת תעשה כן – ילדיה יחשבו ממזרים?
האם סביר שכך נתנהל, עמוק לתוך המילניום השלישי, במדינה דמוקרטית וחילונית לכאורה?
שירה איסקוב בוועדה לקידום מעמד האישה
(צילום: ערוץ כנסת )
מתברר שלפרנסי המדינה הזאת זה נראה בסדר. עובדה: בישראל יהודי יכול להתחתן ולהתגרש רק על-פי דיני ההלכה, וגירושין מצריכים את אישורו מרצון של הגבר. ואם לא בא לו? תישאר אשתו כלואה בקשר נישואין, גם אם אלים, עד אחרית ימיה. לא רוצָה? אז יאללה – תוותרי על הזכויות שלך, תשלמי לי כסף ושאר מיני סחיטות.
והכל בחסות דיינים רבניים - חבורת גברים שמרנים ששיטתית מעדיפים את גברים. גם אם יוכיחו להם באותות ובמופתית שמדובר בגבר מתעלל, אלים, מפר כל התחייבות ודין – עדיין לא ישתכנעו. הם חלילה לא יפעילו את הסמכות ההלכתית הנתונה בידיהם לבטל את הקידושין.
כלה צעירה, זכרי: היום את נישאת בשמחה, אבל שליש מהמתחתנים ימצאו את עצמם מתגרשים. כלומר, את חלילה עלולה מתישהו להידרש לאישורו של הגבר כדי להשתחרר מנישואים שלא צלחו. ואם האדון לא ייאשר – את תהיי תקועה, לפעמים לעשרות שנים. במצב הזה יש כרגע אלפי נשים בישראל. ככל שהנתון נשמע מדהים, מסתבר שאחת מכל חמש נשים שנמצאות בהליך גירושין – היא מסורבת גט.
האם זה נשמע סביר? הגיוני? במאה ה-21?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
