הצעת חוק לאיסור טיפולי המרה תעלה היום (רביעי) להצבעה בקריאה טרומית במליאת הכנסת. הצעת החוק אוסרת ביצוע טיפולי המרה על ידי פסיכולוגים, וקובעת סנקציות משמעתיות למבצעים טיפולים אלה.
על פי כלל גורמי המקצוע בישראל ובעולם, טיפולי ההמרה גורמים נזק נפשי למטופלים, תוך חשש משמעותי לגרימת דיכאון קליני ולהתאבדות. ההסתדרות הרפואית בישראל, איגוד הפסיכיאטרים והסתדרות הפסיכולוגים הביעו תמיכה חד-משמעית בהצעת החוק וקוראים לממשלה ולכנסת לאמץ אותה.
6 צפייה בגלריה
ערן ארגמן, שני גרבלי ונדב צברי מספרים על החוויה הקשה שעברו
(צילום: יאיר שגיא, אלכס קולומויסקי, חיים הורנשטיין)
"טיפולי ההמרה מסכנים חיי אדם ומנוגדים לכללי האתיקה הרפואית בכל המדינות המתוקנות", מסביר יו"ר מרצ, ח"כ ניצן הורוביץ, שיזם את החוק. "מהות 'הטיפול' היא התעללות נפשית ופיזית בבני נוער, שכל חטאם הוא שהם להט"בים. טיפולי המרה רוצחים לבנות ובני הקהילה שלנו את הנפש בתואנה שקרית שמדובר בטיפול לגיטימי. חייבים להפסיק את הטירוף הזה".
צפו בתיעוד מחדר הטיפולים
(צילום: אדיר ינקו)
כ-19 אלף אזרחים שלחו בימים האחרונים מיילים לחברי הכנסת במטרה ליצור לחץ ציבורי. במקביל, כמאה קורבנות טיפולי המרה חתמו על מכתב שנשלח שלשום לכל חברי וחברות הכנסת. "כולנו סוחבים צלקות שמסרבות להירפא עד היום", הם כותבים.
"סבלנו בטיפולים. שנאנו את עצמנו, נפלנו לדיכאון, וחלקנו רצינו או ניסינו להתאבד. נוצלנו כספית. הנזקים עדיין נמצאים עמוק בנפשנו והמחירים ששילמנו על המאבק הזה היו – ולחלקנו עדיין - כבדים. מיותר לציין ש'הטיפולים' לא המירו אף אחד ואחת מאתנו. נטייתנו המינית או זהותנו המגדרית לא השתנו".
"הגיעה העת לעצור את ההתעללות הנפשית ולעתים פיזית שמגיעה במסווה של 'טיפולים'", מסר מנכ"ל האגודה למען הלהט"ב, אוהד חזקי. "זאת שעת המבחן לכל מי שפיקוח נפש ודיני נפשות עומדים לנגד עיניו. לא נסלח למי שיבחר להקריב את חייהם ובריאותם של נערים ונערות בגלל פוליטיקה קטנה".
לחוק פוטנציאל נפיץ מבחינת הקואליציה, ובכחול לבן שוקלים להיעדר מההצבעה כדי שחברי הכנסת של המפלגה לא ייאלצו להצביע נגד החוק.
"המנטרה הייתה שעדיף למות": עדויות ה"מטופלים"
ערן ארגמן (28), אריאל
גדלתי בבית דתי וכבר בגיל צעיר ידעתי מהי נטייתי המינית. בגיל 17 וחצי סיפרתי על כך בפעם הראשונה לרב שלי והוא אמר שאפשר לשנות את זה והוא ביקש שאלך לטיפול. הלכתי לפסיכולוג קליני שביקש ממני לשבת מול המראה בכל יום למשך דקות ארוכות ולהגיד שאני סוטה ושנטייתי המינית מגעילה, אסורה ורעה, תוך שהוא מציג לי אתרים פורנוגרפיים.
שנאתי את עצמי באותן שנים. אחרי הטיפולים הרגשתי מותש, מחולל ופסול. הרגשתי שהחיים שלי נכבים לאט לאט, שכל טיפול אני יותר ויותר מת מבפנים. התחלתי לצאת עם נשים בתקווה שזה אולי מה שישנה אותי, ובעקבות הפחד שזה לא ישתנה ניסיתי להתאבד.
לקחו לי הרבה שנים להבין שזו לא הדרך. זה היה תהליך ארוך, רכבת הרים מטורפת. זה השאיר בי צלקות נפשיות שעדיין נותרו בחיי גם שנים לאחר מכן. רק אחרי שהתחלתי לדבר על זה ואנשים שאלו את שאלות דברים צפו והבנתי מה עברתי. את גודל החומרה של הדבר הזה.
הבעיה היא שאנשי מקצוע שעברו הכשרות לטפל מנצלים את זה בשביל האג'נדות שלהם. אני חושב שהם עושים נזק מאוד חמור שהם לא בהכרח מודעים להשלכות שלו.
נדב צברי (31), קיבוץ נחל עוז
בגיל 18 הלכתי לישיבת הסדר. שם עברתי את המסלול הרגיל של למידה בישיבה ואז התגייסות לגבעתי. בשנה הראשונה ניסיתי לחקור רגשות ומחשבות שהיו לי. את כל המהות שלי בנוגע לזהות המינית.
מאוד נהניתי בשירות הצבאי שלי, הייתה לי ממש חוויה של הגשמה. הייתי במערכת יחסים מאוד טובה עם חבר מהצבא והייתה שם אהבה גדולה, עד שסיימתי אותה כי לא היו לי הכלים להחזיק בה.
הלכתי להתייעץ עם דמות חינוכית שמאוד סמכתי עליה, והדמות הזו חיבקה אותי, הכילה אותי, ואמרה לי שהכול יהיה בסדר. הוא אמר לי שאפשר לטפל בזה, שהוא מכיר כבר כאלה שעברו את התהליך. שמחתי. זו הייתה מבחינתי התשובה להכול.
הוא הפנה אותי לאיזשהו רב בירושלים, נפגשתי איתו והתחלנו טיפול. זה מוזר להגיד טיפול, טיפול אמור להיות משהו חיובי. ניסיון ההמרה הראשון שעברתי כלל סיגופים, תעניות וצומות, שזה בעצם אומר שעל מנת לשנות את הנטייה המינית שלי צריך לדכא את הגוף ולהתעלל בו.
במשך עשרה שבועות צמתי לסירוגין. מאחר שכל הדבר הזה בעצם סוד הייתי צריך להמשיך להתנהג כרגיל. לצום במשך 24 שעות תוך כדי שאני עושה אימונים בחודש אוגוסט במדבר. כשאני מסתכל אחורה אני לא מבין איך שרדתי את זה. זה בדיוני לעבור דבר כזה ולהישאר בחיים.
לא הרגשתי כלום חוץ מצמא, רעב ודיכאון. עברו כמה שבועות שבהם חוויתי משבר שזה לא עבד וביוזמתי האישית המשכתי את הרוע הזה והלכתי ביוזמתי לטיפולים אחרים לסירוגין במשך שלוש שנים.
אני חושב שבשנה האחרונה הבנתי שאין לי כוחות יותר. לשמחתי ולמזלי בניגוד לחברות וחברים שלא שרדו את זה, כוח החיים אצלי היה יותר חזק. אבל האימפקט של השנים האלה הרסני. הוא משפיע עליי הרבה בצורה גלויה ולפעמים בצורה סמויה.
שני גרבלי (20), מירושלים
בגיל 13 התאהבתי בחברה שלי. כמעט שנה היינו יחד, בלי שידעתי שזה אסור. אחרי שבעה חודשים מישהו ראה אותנו וצעק לנו "יא לסביות".
לא הבנתי למה הוא צועק את זה ככה בתיעוב. חיפשתי על זה, גדלתי בבית חרדי, והיה לנו אינטרנט מסונן. עלה לי הדף של עצת נפש, אמרו לי שהם יודעים איך לעזור לי, שהם לא מטפלים בנשים אבל הפנו אותי למי שכן.
הגעתי למטפל שטען שהוא פסיכולוג קליני. בפגישה הראשונה סיפרתי לו על עצמי. הוא אמר לי שזה לא חוקי שהוא מטפל בי כי אני קטינה, אבל בגלל שמצבי באשמת ההורים שלי עדיף שלא אשתף אותם. חתמתי לו על מסמך שאני לא משתפת אף אחד בטיפול.
בחודש הראשון ניסינו להבין למה זה קרה לי. אחרי חודש וחצי הוא אמר לי שאני לא יודעת מה זה גבר ואני צריכה להבין, אז עברנו לפורנו. הייתי ילדה בת 13 וחצי. הוא היה שם את הידיים שלו על הידיים שלי כדי שאני ארגיש איזה ביטחון גבר נותן.
היו לי תרגילים לעשות. הייתי צריכה לשים גומייה על היד וכל פעם שחשבתי על בנות הייתי מושכת כדי להכאיב לעצמי. בשלב מסוים זה כבר לא כאב. הייתי מענישה את עצמי – אם חשבתי על מישהי הייתי מרעיבה את עצמי.
המנטרה של הטיפול הייתה שעדיף למות מאשר לחיות ככה. הרגשתי שאם אני נותנת את המאה אחוז שלי ולא מצליחה אז עדיף לי למות. זה היה הניסיון התאבדות הראשון שלי.
היום אני יודעת להגיד שטיפול פסיכולוגי בריא הוא טיפול שבו האדם הוא במרכז, ומה שלא בריא בטיפול הזה, הוא שהטיפול סובב סביב ההמרה.
קואליציית ארגוני הקהילה הדתית הגאה - חברותא בת קול ושב"ל - מסרה כי "הגיע הזמן שישראל תצטרף לשורה הרחבה של המדינות בעולם האוסרות על 'המרה' - פרקטיקות שפוגעות בנו ובקהילה שלנו כבר זמן רב. כל גורמי המקצוע המוסמכים בישראל כבר פסלו את הפרקטיקות הללו והגדירו אותן כמסוכנות ולא יעילות. סוכני ההמרה מעוניינים שנשתנה גם במחיר הכחדתנו אנו, וכעת אנו שמים לזה סוף. ניתן להיות גם להט"בים, וגם שומרי מצוות ואנחנו ההוכחה לכך".
מורן אזולאי השתתפה בהכנת הכתבה
פורסם לראשונה: 22:58, 21.07.20
