בימים האחרונים הוצפתי בפניות של חברים ומכרים ששואלים לאן נעלמה המשטרה. חזרתי באוזניהם על דברים שכתבתי בעבר תחת הכותרת "פרויקט החלשת המשטרה הצליח יותר מדי". כאשר מחלישים ארגון, לא ניתן לשלוט בתוצאה. אי אפשר לצפות שרק יכולתו להילחם בשחיתות תיחלש. כלל תפקודיו נשחקים והולכים, ואזרחי ישראל משלמים את המחיר היקר. אבל מה קרה דווקא עכשיו שהכל קורס בחברה הערבית, הם תוהים, ומופתעים לשמוע ממני שהקריסה היא בכל המישורים.
בכל שיחה כזאת עולה מולי מחדש תמונתו של קצין בכיר שפגשתי במקרה בלוויה לפני כחודש, כשהוא לבוש מדים. כשחיבקתי אותו בחמימות הוא אמר לי, "אל תתבלבל, אלו אולי המדים שאתה זוכר, אבל מאחוריהם אין יותר משטרה". הוא לא באמת חידש לי, אבל הדברים פילחו את ליבי בכאב.
מקובל להשתמש בעבירה של גניבות רכב כאינדיקטור אמין למצב הפשיעה בכלל, משום שמדובר בעבירה המדווחת ביותר ובשל העובדה שפשיעה חמורה לעולם מבוצעת בכלי רכב גנובים. איש לא ייצא לפרוץ עם רכב חוקי, ובוודאי לא כדי לבצע רצח. רק למען ההמחשה: במשך כעשור, עד 2015, פיתחה המשטרה מומחיות בטיפול בכל מרכיבי גניבות הרכב, ובכל שנה צמצמה את היקף התופעה ב-4-2 אחוזים בממוצע.
ב-2017, בזכות שילוב שתי רפורמות חשובות, האחת בשיטור (אמו"ן - אסטרטגיות מניעה ומיקוד ניהולי) והשנייה שכונתה "הרצף המודיעיני", צמצמנו את גניבות הרכב ב-19.9 אחוז נוספים. בשנה העוקבת, 2018, צמצמנו אותן בעוד 15 אחוז. באותה שנה חברות הביטוח שמימנו חלק מהפעילות, הודיעו שאין בכוונתן להמשיך במימון, שהפך ללא כלכלי מבחינתן. מצאתי עצמי מזמין לפגישה את הממונה על הביטוח ומבקש ממנו להנחות על צמצום הפרמיות לאזרחים, כדי שייהנו מהישגי המשטרה. השנה פרסמה איתוראן כי ברבעון הראשון יש עלייה של 202 אחוז בגניבות הרכב (!) ביחס לרבעון המקביל ב-2021. את העלייה בפרמיות כולנו משלמים.
אז מה קרה כאן?
משטרת ישראל נחלשת והולכת מאז הותיר אותה השר גלעד ארדן ללא מפכ"ל, פרק זמן שנמשך שנתיים. לא ראיתי שום אזרח ברחוב שהפגין בדרישה למנות מפכ"ל, מפני שאיש לא מבין איזה מחיר הוא משלם בביטחונו האישי על היעדר מפכ"ל, עד שחלילה זה פוגש אותו ישירות. אלה היו שנתיים ללא יכולת לתכנן, להוביל מהלכים אסטרטגיים, ללא סבבי מינויים מסודרים, והחמור מכל - תוך פגיעה אנושה בעצמאות המשטרה בכל התחומים. ממלא מקום שממתין למינוי על ידי השר לא יכול לעמוד חוצץ מול לחצים והתערבויות פוליטיות. כדאי להיזכר באמירות של ניצב מוטי כהן בנושא זה, עם סיום תפקידו כמ"מ מפכ"ל.
במקביל הגיעה הקורונה, ואיש לא עמד בפני הלחץ הפוליטי לעשות שימוש מיותר בשוטרים מתוסכלים, שעליהם הוטל בין השאר לשלוף מתרחצים מהים, לארוב לאזרחים באזורים שוממים ועוד, מה ששחק עד דק את השוטרים, את האמון בהם ואת כל התפיסות המקצועיות של המשטרה, בדגש על מניעה. מפכ"ל במינוי קבוע יכול היה לעמוד בפרץ מול הלחץ של הדרג המדיני, ולמנוע את "הטחת" המשטרה על הציבור.
ואז סוף-סוף מונה מפכ"ל, שלצערי, לאור אירועי שומר החומות, שהפתיעו אותו סמוך לכניסתו, תיעל מאות רבות של שוטרים למג"ב על חשבון המשטרה הכחולה, כאומר: זהו הלקח של שומר החומות.
לא. זה ממש לא הלקח הנכון. אירועי שומר החומות הם תוצר של הזנחה בטיפול בממשק בין ארגוני הפשיעה הערביים לבין הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, אשר הוצא אל מחוץ לחוק. אותו פלג שהוחלש דרמטית באמצעות פעילות משולבת ואפקטיבית בין המשטרה לשב"כ (לצד סילוק תופעת צעקות "אללה אכבר" של המוראביטון והמוראביטאת באוזני המבקרים העולים להר הבית, כיבוי קמפיין "אל-אקצא בסכנה" של הפלג הצפוני בתנועה האיסלאמית וגל הטרור סביבו בשלהי 2015 וראשית 2016, גם התמודדות אפקטיבית מול מלחמתם המתואמת של התנועה האיסלאמית וארגוני הפשיעה, בהחזרת השיטור לרחוב הערבי).
הלקח המרכזי של שומר החומות היה צריך להיות מאמץ למנוע "שומר החומות 2" בכלים של שיטור כולל קהילתי, ולא רק "להיערך למלחמה", ובכך, חלילה, להבטיח שהיא אכן תתממש. מגמת המיליטריזם שאימץ בחום השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה, רוקנה את המשטרה ממכפילי הכוח המניעתיים שלה, כמו שיטור קהילתי, שיטור רגלי ועוד. כתוצאה מכך, המשטרה התרוקנה והלכה מסיירים, בלשים, חוקרים ותובעים - מקצועות הליבה שלה, שבלעדיהם מי יכול לטפל במניעה או בסיכול פשיעה? כל מפקד תחנה מקצועי יאמר לכם כי שוטר קהילתי טוב שווה לו שתי פלוגות יס"מ (יחידת סיור מיוחד). זו עוצמתה של מניעה.
שוטרים מסורים בתחנה שהקו האדום שלה הוא שבע ניידות במשמרת, מוצאים עצמם עם שתי ניידות, עם עומס בלתי אפשרי, עם תחושה שהם לא נותנים מענה ראוי שלא באשמתם, אך הם אלה שחוטפים את חיצי הביקורת. בסיטואציה כזו, הם נוטשים את חלומם ואת "ביתם השני", ועוברים למקצוע אחר. והמצב מחריף.
שום כמות של לוחמים לא תפצה על הנתק החמור מהחברה הערבית. הגעתי למשטרה בשלהי 2015. על השולחן כבר הונחה תוכנית חומש ביוזמת השר ארדן להקמת תחנות רבות בתוככי היישובים הערביים, לאחר הזנחה פושעת של עשרות שנים וכ-15 שנה שבהן תבעו ההנהגות המקומיות בחברה הערבית להעמיק את השיטור בתוכן.
עם כניסתי לתפקיד המפכ"ל, התוכנית הותאמה במהירות לתפיסה משטרתית מערכתית ועמוקה יותר, והחל מו"מ מול האוצר. האוצר ביקש לפרוס את התוכנית על פני שש שנים, וזו אושרה בהחלטת ממשלה. הקמנו מינהלת לפרויקט העצום, לצורך קידום בינוי, הצטיידות, הכשרת שוטרים ועוד - בפיקודו של ניצב ג'מאל חכרוש, ותחת כנפיו של אגף התכנון במשטרה. תפקיד המינהלת היה בניין כוח בלבד.
בפעימה הראשונה (והאחרונה) לפרויקט, בתקציב 2018-2017, זכינו לתוספת משאבים נאה. ההישגים היו מרשימים. תחנות הוקמו במהירות שיא, פותחו הכשרות מנטליות ושדרוג השפה העברית למתגייסים ערבים, אולפן ערבית לשוטרים דוברי עברית, נבנה שיח בריא עם החברה הן מול המחוזות, הן מול המפכ"ל ומטהו, והן מול המשרד לביטחון פנים, ולא פחות חשוב - באמצעות כל הרשתות החברתיות בשפה הערבית.
בכל מקום שבו הוקמה תחנה, בבת אחת חלה ירידה של עשרות אחוזים באלימות השטח, ולו בשל העובדה שניתן היה להגיע בתוך כמה דקות לזירה ולא לאחר שעה וחצי נסיעה, כאשר הזירה כבר נשטפה, התרמילים נאספו ומכשירי ה-DVR פורקו. אזרחים שהפגינו נגד הקמת התחנה ביישובם, מצאו את עצמם מגיעים להתנצל בתחנה.
נוסף על אלפי התקנים שלא היו מאוישים בתקופה של "היעדר מפכ"ל" טרם כניסתי (גם אני החלפתי ממלא מקום), קיבלנו אלפי תקנים - רובם המכריע עבור שיטור בחברה הערבית. גייסנו את כולם, כשעל כל תפקיד התחרו כ-15 מועמדים. זאת, אף שהימים היו ימי "אבטלה חיכוכית" ולמרות העלאת רף הכניסה בתחום הנורמטיבי, באמצעות "מבדק מהימנות ממוחשב".
בסקר BDI של 100 החברות הגדולות שהכי טוב לעבוד בהן, עלינו כמשטרה בין 2015 ל-2018 מהמקום ה-81 למקום ה-48 (הדירוג כולל כמובן חברות גדולות בהייטק ועוד). כיום, משטרת ישראל נמצאת לצערי במקום ה-100, מה שמסביר יותר מכל את אלפי התקנים הלא-מאוישים בה.
אז מה קרה?
בתקציב הממשלה מ-2019, כדי לממן תוכניות חדשות של הממשלה, נזרקה התוכנית לשיטור בחברה הערבית לפח האשפה של ההיסטוריה. זאת ועוד, הושתו על המשטרה קיצוצים של מאות מיליוני שקלים, כחלק מהקיצוץ הרוחבי הממשלתי. אלה, לא רק שמנעו את המשך איוש והרחבת התחנות, אלא גרמו לנסיגה לאחור - צמצום שוטרים בתחנות ובנקודות החדשות שהוקמו.
מנגד, שיתוף הפעולה בין ארגוני הפשיעה והפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית לא נעצר. כמובן, ארגונים אלה לא סבלו כמו המשטרה מהיעדר תקציב מדינה במשך תקופה ארוכה, ובתחרות בין המאמץ המשטרתי למאמץ הנגדי של ארגוני הפשיעה, החלה בהדרגה השחיקה של המשטרה מול ארגוני הפשיעה. פעם אחר פעם שמעתי בתקשורת ש"צריך תוכנית". איש לא ענה: יש תוכנית שש-שנתית, מדוע היא לא תוקצבה?
המינהלת, שכל ייעודה היה "בניין כוח", עברה הסבה מוזרה ל"אגף סיף - המופקד על סיכול הפשיעה". כל מי שמבין משהו בעבודת משטרה יודע שהסיכול מתנהל במחוזות ובלהב 433, ולאגף המיותר שנוצר אין שום סיכוי להביא תועלת בהפעלת הכוח.
ואז הגיע השר איתמר בן גביר כמשיח ה"משילות". חזרתי והתרעתי שגישתו חסרת סיכוי להביא תוצאה, ולא רק מפני שאין לו שום ניסיון רלוונטי. משטרה חזקה לא נדרשת לניסיון אופרטיבי של שר. אך כאשר השר מתערב, הוא פוגע בעצמאות המשטרה, צובע אותה בגוון פוליטי, ומכאן שבמו פיו הוא גורם לשחיקה דרמטית של הלגיטימציה שלה, זאת לצד הסטתה בניגוד לדין למשימות שאינן בסדר העדיפות.
הערבים בישראל הם אזרחים כמוני. הם מנתחים אותנו בבתי החולים, מספקים לנו תרופות, מסיעים את ילדינו לבתי הספר ועוד. אי אפשר להתייחס אליהם כאילו היו אזרחי סוריה או רצועת עזה. שיטור בחברה הערבית מחייב לגיטימציה של החברה הערבית. ללא לגיטימציה ואמון, איש לא ידווח למשטרה, איש לא יצטרף לשורותיה כמתנדב או כשוטר קבע. איש לא ימסור עדות, או ינגיש למשטרה ראיות רלוונטיות ועוד.
כשהיינו ילדים, חדו לנו חידה: "בתוך כמה זמן ניתן להעביר את העם הסיני כשהוא מסודר בטורים צפופים מצד אחד של שער הניצחון לצידו השני?". התשובה המקובלת הייתה כי התהליך לעולם לא יסתיים, שהרי בכל רגע נתון נולדים יותר סינים מהכמות שמצליחה לעבור.
המצב בפשיעה זהה. מי שיטפל רק בשכבה העליונה של הפשיעה, ללא טיפול מקביל של שוטר בגן הילדים, קצין מניעה בבית הספר, תוכניות לנוער בסיכון ויתר מרכיבי השיטור הקהילתי, ימצא את עצמו במלחמה סיזיפית שבה בכל רגע נתון צצים יותר עבריינים מאלה שאתה מצליח לעצור ולהעמיד לדין. כאשר העבריין הופך לגיבור התרבות של הילדים - אנו בקריסה. כאשר חיתתו של העבריין נשענת על חדלונה של המשטרה, אנחנו בהסלמה אינסופית.
את העשייה של המשטרה צריכה לגבות מעטפת ממשלתית בכל התחומים התשתיתיים, החינוכיים, הכלכליים, הפיננסיים, שהרי מי שלא יכול לקבל משכנתה, נדחף אל השוק האפור, מי שנפלט ממערכת החינוך הופך לנער בסיכון ועוד, כמו שמוכר לנו בכל חברה אחרת.
ולאחרונה, כשכל הסיסמאות קורסות, הוחזרה לשולחן מילת הקסם: שב"כ! את הדיון המוסרי, הסכנה לכלי השב"כ ולהטיית הקשב מהטרור, שגם הוא איננו מניח לנו בימים אלה, אשאיר לאחרים. אוסיף את שני הגרוש שלי בתחום אחר, כמי שמכיר היטב את שני הארגונים.
עוצמתו של שב"כ היא מודיעינית ולא ראייתית. בכל האמור לראיות, הוא נשען על יכולות המשטרה. התסכול של החברה הערבית נובע מהעובדה שכולם יודעים מי הרוצחים, אבל אלה אינם עומדים לדין. כדי לעצור אותם ולהגיש נגדם כתבי אישום - נדרשות ראיות. כבר כאן חשוב לטעון שהמשיח התורן שנקרא שב"כ איננו רלוונטי מול הפער הספציפי הזה. השב"כ לא יחליף את הבלשים, את החוקרים (זהו מקצוע שונה מחוקר שב"כ) ולא את התובעים.
שב"כ, ובצדק, הסיק מסקנות נכונות משומר החומות וחזר לטפל בממשק שבין פשיעה לטרור, ובתחומים אלה ניכרים הישגיו היפים ללא ספק. יש כמובן להמשיך ולפעול בתווך זה. זהו מיצוי נכון של היתרון היחסי של שב"כ ויכולות הסיכול שלו. אבל זה לא מה שמוצע כעת.
הנפנוף בסיסמה "שב"כ" מזכיר לי את דחיפת השב"כ וכליו, ללא שום תועלת, ל"מלחמה" בקורונה. כן, אינני תמים, מוכר לי הצורך לנופף בכל פעם בסיסמה חדשה, מה שמאפשר אורך נשימה פוליטי, מול כישלונות. הניחו לשב"כ לטפל באתגרים העצומים שלפתחו, ולסייע היכן שנכון כפי שמבוצע כיום.
גם "המשמר הלאומי" בתצורתו המוצעת על ידי השר בן גביר, הוא רק סיסמה לקניית זמן פוליטי. הגוף החדש לא יידע לעשות שום דבר שהמשטרה איננה יודעת לעשות. ידע חדש הרי לא יגיע מהשר. והמחיר: החלשה נוספת של המשטרה החבוטה, במקום לחזקה.
אם לא נתחיל להבין לעומק מהי משטרה וכמה קריטית עצמאותה ומעמדה הציבורי, נגיע חלילה במהירות לרמת הביטחון האישי של העולם השלישי. אנחנו בפיגור רב, אך לא הכל אבוד. ובתנאי שנשכיל לנתק את המשטרה משיקולים וממאבקים פוליטיים, ונחליט אחת ולתמיד להעצים ולטפח את מי שמקריבים את רוב חייהם הבוגרים במסירות אין קץ, עבור ביטחוננו וביטחון רכושנו.
- רוני אלשיך היה סגן ראש שב"כ ומפכ"ל המשטרה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
