(צילום: שמוליק דודפור)
בשבוע שעבר נתן כאן בן דרור ימיני ביטוי מוצלח לרחשי הלב של רוב החברה הישראלית, כשפנה לממשלה ולמובילי המחאה וכתב: "משוגעים, רדו מהגג". מצער שאין לנו יותר אנשים כמו האיש ההוא, שר האוצר המנוח יגאל הורביץ שנהג להשתמש בביטוי הזה, בעלי לב חם שמחוברים לקרקע תרתי משמע. לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שהליכה על סף תהום, אובססיביות, צעקנות יתר, התלהמות ואלימות מילולית הן חלק מהשיגעון שתקף לכל הצדדים בישראל בימים אלה. מול תופעות אלו, ונוכח המחירים שאנו משלמים, ניתן לומר שאין הצר שווה את נזק המלך, ומוטב היה שהרפורמה המשפטית לא באה לעולם.
גם בין מתנגדי האקטיביזם המשפטי יש שלא מצליחים להבין למה כל כך חשוב להתעקש על צמצום עילת הסבירות עד למינימום במקום להשתמש בה כפלטפורמה להסכמה רחבה. ההתחשבנות הקטנונית והרצון - גם אם הוא מובן - להראות שלא נכנעים למחאה המקצינה והולכת, לא מצדיקה את המחיר בפירוק החברה הישראלית.
יחד עם זאת צריך להודות שהוויכוח ההופך לעימות נוגע ברבדים עמוקים שאולי טוב שהם נחשפים עתה. בעולם כיום מתפוררים רעיונות ומוסכמות לנגד עינינו. גם במדינות נוספות הגיע לשיא המתח בין שוויון וזכויות הפרט לבין ערכים לאומיים, וזהו במידה רבה בסיס הוויכוח על הרפורמה. בישראל עד לא מזמן ערכים אלו היו מסונכרנים זה עם זה והזהות האישית הורכבה מהזהות היהודית והאוניברסלית. השונות בחברה בתחום זה רק תרמה ליצירת חיים מורכבת עשירה ומעניינת. ה"יהודיוּת" הורכבה מזהות לאומית, תרבותית ולא בהכרח דתית. לא בכדי רוב החברה הישראלית מגדירה את עצמה מסורתית.
הבסיס לקיום חיים משותפים היה – ובמידה רבה נשאר - מבוסס על סנטימנט יהודי של ערבות הדדית וסולידריות. מסורת, שבת ותפילין אינן ערכים סותרים למוסר אנושי אלא חלק בלתי נפרד מתרבותה וערכיה של רוב החברה הישראלית. למרבה הצער הצליחו הרפורמה והמחאה לערער את יסודות הקיום שלנו במקום לשמש אמצעי לברור זהותנו ולבחון כיצד נכון לקיים חיים בעולם עם ערכים סותרים.
ועדיין, ההפגנות הסוערות וחסימות כבישים לא מערערות את מהות קיומנו כמו הקריאה ל"הפסקת ההתנדבות" של אנשי המילואים. יש כאן חציית קו אדום המערער על ערך קדושת החיים, קל וחומר באתוס היהודי. לא בכדי פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.
כדי להבין את העמדה החולקת עליי אני מנסה להיכנס לנעליים של האחר. אני מדמיין ממשלת שמאל ליברלית המפנה עורף לחלק משמעותי מערכיי ומהשקפת עולמי. היא מחליטה באופן גורף לחזור לקו הירוק כולל החזרת הר הבית והכותל המערבי. היא משנה את ההמנון, מבטלת את השבת כיום מנוחה רשמי ומוחקת את חוק השבות. תשובתי היא: גם אז, הסירוב לא ייכלל בארסנל של המחאה שלי. אני משוכנע שגם לא של חבריי.
הקריאה להפסקת ההתנדבות מפנה עורף לברית הגורל שבשמה אנו מגיעים לסוף העולם כדי להציל יהודי באשר הוא. ברית זו קיימת בלי קשר לאופי המשטר. הערבות ההדדית הייתה קיימת גם בשנים הרבות שבהן לא הייתה מדינה יהודית. היא לבטח אמורה להתקיים גם כאשר משתנה השלטון ואפילו אם בראשות הממשלה עומד ביבי.
מוטי שקלארמצדדי הסירוב (או "הפסקת ההתנדבות") לא תוחמים את הגבול רק בטייסים. לדידם גם לוחמי יבשה אמורים להפסיק להתנדב ואולי חיילי המילואים כולם. האם הם לוקחים את האחריות למחיר הכרוך בכך, שמשמעותו חוסר אונים מול פיגועים ורצח אזרחים ביהודה ושומרון או בתל אביב?
אי-השתתפות במאמץ המלחמתי גובה מחיר דמים. העדפה של ערכים, חשובים ככל שיהיו, על פני ערך קדושת החיים, משמעותה הפניית עורף לאתוס שבלעדיו עם ישראל לא היה שורד. כדאי לתת את הדעת על כך שרוב החברה הישראלית מתנגדת להשקפת העולם של הציבור החרדי, שבשל ערכים עליונים משלו לא נוטל חלק בשמירה על החיים של השאר. עצוב שאנשים טובים, ערכיים ופטריוטים כמו הטייסים מאמצים את הגישה הזו.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
