אמילי הנד, ילדה מקסימה בת 8, ישנה אצל חברה כשתקפו מחבלי החמאס את קיבוץ בארי. אביה תומאס, שחיפש אחריה במשך יומיים, גילה שילדתו הקטנה נרצחה.
"מבין האפשרויות הקשות שהיו - אם היא נרצחה או נחטפה לעזה - נשמתי לרווחה כשגיליתי שהיא מתה", אמר בבכי בשיחה עם ynet. עכשיו הוא מצפה מהממשלה ומהצבא להשמיד את חמאס.
המתקפה הרצחנית על הקיבוץ, שגבתה את חייהם של יותר מ-100 מתושביו, החלה ב-7 באוקטובר עם פלישת מחבלי החמאס. "בשבת בבוקר התחילו האזעקות והפצצות, מיד נכנסתי לתוך הממ"ד ופתאום התחלתי לשמוע גם יריות של רובים בעוצמה רבה ובקרבת הבית שלנו. הבנתי שהם בתוך הקיבוץ. נעלתי את דלת הממ"ד", סיפר הנד.
הוא היה לבד בביתו - אמילי, הצעירה מבין ילדיו, ישנה כאמור בבית חברה, בנו היה במרכז הארץ ובתו הגדולה באוסטרליה. "התקשרתי לגרושתי שתדבר בעברית עם המשפחה שאצלה אמילי ישנה, שינעלו את הבית כי יש מחבלים בקיבוץ. אמרתי להם שאם מישהו נכנס לבית - להחזיק את דלת הממ"ד עד כמה שאפשר, בכל הכוחות שיש. וזו הייתה השיחה האחרונה".
רעשי היריות הלכו והתקרבו והנד הבין שהממ"ד לא יספיק. הוא לקח את האקדח שלו, התיישב במטבח בסמוך לחלון - כך שיכול היה לראות את הכניסה אך לא יכלו לראות אותו, וישב דרוך במשך שעות על שעות. "פשוט הגנתי על עצמי, יושב ומחכה, כדי שאם ייכנסו - אני אהיה זה שיורה ראשון ולא הם עליי. ישבתי ככה במשך 12 שעות, אולי יותר, לא הלכתי לשירותים, לא שתיתי כוס מים, פשוט ישבתי וחיכיתי לצבא שיגיע ויוכל להוציא אותי משם. בשעה 2:00 הגיעו חיילי צה"ל לחלץ אותי, הוציאו אותי ועוד שכנים שנשארו בחיים לאזור מוגן בקיבוץ - ותוך כדי יש יריות מכל כיוון. כשהיינו יחד כקבוצה עם הצבא, הם הובילו אותנו לאוטובוס שלקח אותנו משם".
תומאס הנד בריאיון ל-CNN
(מתוך טוויטר)
מאותו רגע החל לחפש את אמילי. "ניסיתי להתקשר לגרושתי ולמשפחה שאמילי ישנה אצלה. החשש הגדול ביותר שלי היה שאמילי נלקחה לעזה. האופציות היו או שהיא מתה או שהיא נחטפה. זה היה הסיוט הגדול ביותר - אם היא הייתה חטופה בידי חמאס, אני לא יודע מתי היו משחררים אותה ומה היו עושים לה. יומיים אחר כך גיליתי שהיא מתה וזו הייתה הקלה גדולה. זה כל כך עצוב שזה מה שהורה מאחל לילד שלו, אבל זו האופוציה הטובה ביותר מבין השתיים הנוראיות האלה והייתי בוחר שוב ושוב באפשרות הזו, שהיא מתה ולא חטופה בעזה. כי אני לא יודע מה היא הייתה עוברת שם אצל האנשים האכזריים האלה. אף הורה לא צריך להרגיש ככה", מירר בבכי.
הוא סיפר על ילדה מיוחדת, שאהבה לרקוד, לשיר ולנגן. "היא הייתה יכולה לעשות כל דבר שהיא רוצה, ואם לא הייתה מצליחה - הייתה ממשיכה לנסות עד שכן הייתה מגיעה לזה. היא הייתה מנהיגה אמיתית, אנשים פשוט אהבו להיות בקרבתה", סיפר בכאב.
הנד נולד באירלנד, עבר מאוחר יותר לאנגליה לצורכי עבודה וב-1992 עלה לישראל. הוא נישא לבת קיבוץ בארי והקים עמה משפחה. גם לאחר שנפרדו, בחר להישאר בקיבוץ. "אהבתי את הקיבוץ מהיום הראשון. חשבתי שזה מקום מדהים, קהילה יוצאת דופן, זה היה גן עדן, בועה מוחלטת, הילדים היו מסתובבים שעות בקיבוץ לבד, לא היית דואג להם, בלי אנסים וטרוריסטים פחדנים. יכולתי להשאיר את הטלפון בחוץ ואף אחד לא היה גונב אותו. אין מקום כזה בכל העולם והחמאס הרסו את זה. החיים שלנו נהרסו לגמרי".
הוא ידע שהקרבה לעזה מסוכנת, אבל האמין בביטחון שסיפק הממ"ד. אחרי מבצע "צוק איתן" אף חשב שהמצב באזור ישתפר - אך בשנים האחרונות החזיק אקדח אישי להגנה עצמית.
"אני לא יודע אם נרגיש אי פעם בטוחים לחזור לקיבוץ, עד שהחמאס ועזה יהיו מחוקים לגמרי", הוא אומר כעת. "הם ימשיכו תמיד לבנות מנהרות טרור, ינסו לפגוע בנו, צריך להרוס את המקום הזה מקצה לקצה - זה או אנחנו או הם. אנחנו צריכים להגיד לעזה ולעולם שאנחנו הולכים להרוס כל בניין, מהגבול ועד הים, וקוראים למצרים לקבל אליהם את תושבי הרצועה, פשוט לפתוח את הגבול ולקחת את התושבים. אם מצרים לא פותחת להם את הגבול, לאחים ולאחיות שלהם, הם יהיו אחראים למוות שלהם. כי עכשיו זה או אנחנו או הם, ואני בוחר בנו כל פעם מחדש.
"ספגנו מספיק ויותר מדי זמן. אם לממשלה אין את הביצים לעשות את זה ולקחת את הצ׳אנס שיש לנו עכשיו, עם התמיכה מהעולם, אנחנו לא נחזור לקיבוץ. מעולם לא פחדתי כל כך. אף הורה לא צריך להרגיש הקלה כשבתו מתה ולא נחטפה - המחבלים הארורים והפחדנים האלה לא ראויים לחיות בעולם הזה, הם צריכים להימחק מפני האדמה".
