בחמ"ל של "כוח ג'ורג'" באירפין, חשיכה מוחלטת. השעה היא קרוב לשתיים בלילה נטול כוכבים, והבזקי האור היחידים הם של פצצות מרגמה או איזה שובל בוהק של רקטה שיורים הכוחות הרוסיים; כאילו מבקשים להזכיר: אנחנו יודעים שאתם איפשהו באירפין. ואנחנו נמצא אתכם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אין חשמל בעיר ולכן גם אין תאורת רחוב. פנס אסור להדליק, מחשש שהמרגלים של פוטין יזהו את מקור האור, ויטווחו את הארטילריה הרוסית לעברנו. הכלל הזה – חושך מוחלט בהחלט – נצרב על בשרה של היחידה שאליה הצטרפנו. השטח שמחוץ לבניין שבו אנחנו תופסים מחסה עדיין זרוע זכוכיות ושברי בניין, תזכורת להפצצה הרוסית לעברנו. פטרו קוז'יק, האב המייסד של היחידה, משוכנע שמי שכיוון אותם אלינו היה מרגל שנלכד רק אחרי הצהריים של היום הקודם, אבל ככל הנראה הספיק למסור לרוסים את מיקומנו הכללי. או, כפי שמגדיר אותו פטרו באופן ציורי מעט יותר, "המרגל־הבן־זונה־הכלב־הפוטין שטיווח את הרוסים על הראש שלנו, בלאט", ואלו עוד רק הקללות שאיכשהו עוברות את הדפוס, היו עוד כמה. "מזל שתפסנו אותו היום, כלב עם כלבת, בלאט", הוא מוסיף. "אל תעלבי, זה לא היה כלפייך", פונה פטרו בחיבה גלויה לחתולה המפונפנת שהצטרפה אליו לתורנות כמפקד תורן, כנראה אחרי שנותרה יתומה מבעליה, ונבהלה כשהחל להרעים בקולו על המרגל. "זה היה כלפי הווגנר הזה, שבעזרת אלוהים יעשו איתו צדק על החברים שמתו בגללו". החתולה סלחה לפטרו וחזרה להתחכך ברגלו, מדלגת בעליצות מעל מטול האר־פי־ג'י הטעון שמונח לידו. פטרו גרף בזרועו הענקית את החתולה מהרצפה, הניח אותה לצידו, ואז נגס בנונשלאנט מהקבנוס שהוא אוחז.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אני והצלם זיו קורן כבר נמצאים כאן משעות הצהריים, יחד עם "כוח ג'ורג'" של גדוד 112 - יחידת מילואים של כוחות ההגנה הטריטוריאליים של אוקראינה - בקרב לשחרור אירפין. בתוך כוחות ההגנה, הגדוד הזה נחשב לקטלני במיוחד, ויש המכנים אותו "קומנדו 112". זו הסיבה שהצבא האוקראיני אימץ אותם, וה־112 כפופים ישירות לכוחות החי"ר. הם הגיעו לאירפין גם כדי לגרש מכאן את הרוסים, וגם כדי לצוד את המרגלים שלהם. ב־30 השעות שבהן קיבלנו אישור מיוחד ונדיר להצטרף ל"קומנדו 112", ראינו שהם עשו עבודה לא רעה בשתי המשימות הללו.
8 צפייה בגלריה
"הרוסים פשוט לא הבינו כלום על מי אנחנו". לילה במפקדה של קומנדו 112 באירפין
(צילום: זיו קורן)
אבל בינתיים כבר לילה, ואנחנו מניחים שאחרי כל כך הרבה זמן ללא אות חיים, בבית בישראל כבר די מודאגים. אין אינטרנט - כמו בכל השטח שהרוסים כבשו - וגם אם היה, ממילא כללי ביטחון המידע שנאכפים כאן ביד רמה לא מאפשרים להפעיל אף מכשיר סלולרי. הרוסים יודעים שכמעט ואין כאן אזרחים, ומנטרים כל נצנוץ של שידור מידע. לנסות להתקשר זה פחות או יותר כמו לשים שלט מטרה ענקי מעליך עבור הארטילריה הרוסית. אבל אנחנו מחליטים לבקש בכל זאת דקה בטלפון הלווייני, שאת האות שלו יותר קשה לאתר. אבל ממש דקה, רק להגיד שהכל בסדר איתנו.
אלא שהטלפון הלווייני יכול לקלוט ולשדר רק מחוץ למבנה, ושם יש מינוס שמונה מעלות, עלטה מוחלטת, ובעיקר צלפים משני הצדדים, שתרים אחרי תנועות חשודות, קודם יורים, ולא שואלים שאלות גם אחר כך. "ג’ורג'", מפקד הפלוגה שהכוח נקרא על שמו - לוחם מרשים במיוחד - מסרב בתוקף לבקשה. "אני מכיר את החרא הזה", הוא אומר בעידון הידוע שלו. "אתה תצא, הטלפון לא יעבוד לך ליד הדלת, ובגלל שאתה לא נראה לי כל כך ממושמע, אתה תתרחק. עכשיו, תקשיב טוב, יש צלפים בחוץ, ומי שנמצא בלילה ומסתובב כאן, נתפס כאויב על ידי שני הצדדים".
אבל אני מתעקש, וג'ורג' מושך בכתפיו ומאשר. "רק שתדע", הוא מזהיר, "אין לי רכב כרגע לפנות פצועים. אה", הוסיף בהטעמה, "ואם תמות, אין לי שום כוונה לבזבז עליך מקום ברכב ביציאה".
נטלתי את הטלפון הלווייני, נפניתי לעבר היציאה, וחייכתי לג'ורג'. הוא לא חייך בחזרה, ורק הביט בעיניו הרושפות בעיתונאי הישראלי שמבקש לצאת בלילה באמצע מלחמה כדי לטלפן הביתה בטלפון לווייני. "אבל אל תתרחק יותר מחמישה מטרים מהדלת", אמר בנימה פיקודית.
פתאום ראיתי הבזק של אור אדום, וקרן שמפלחת את האוויר המאובק. קפאתי, עוקב בעיניי אחרי אלומת האור, ומגלה לחרדתי שהיא מסתיימת בנקודה אדומה, שכרגע מרצדת על החזה שלי. ציין לייזר של צלף כלשהו
יצאתי החוצה, אל החושך והכפור, ודי מהר נוכחתי לדעת שכמו תמיד, ג'ורג' צדק. המכשיר לא קולט בסמוך לבניין. חיפשתי עמדה קצת יותר טובה באוויר הפתוח, וגיששתי את דרכי בכיוון הרחבה העצומה של מלון הספא "אדמירל". פעם זה היה אחד ממרכזי התיור המפוארים באוקראינה, יעד מועדף לנופשים בעלי אמצעים שהגריבניה מצוי בכיסם. עכשיו מדובר בעיי חורבות.
נעמדתי באזור שחשבתי שבו סוף־סוף תהיה קליטה, אבל אז זה קרה: בתחילה, ראיתי הבזק של אור אדום וקרן שמפלחת את האוויר המאובק. קפאתי, עוקב בעיניי אחר אלומת האור, ומגלה לחרדתי שהיא מסתיימת בנקודה אדומה, שכרגע מרצדת על החזה שלי.
ציין לייזר של צלף כלשהו.
כל מה שמפריד ביני לבין להפוך לאחד מאלו שממלאים את שקי הגופות הרבים שראינו בדרך, זה לחיצה על ההדק. לקחתי נשימה ארוכה. הנקודה האדומה המשיכה לטייל על החזה. הבנתי: זה היה צלף אוקראיני, שכנראה זיהה מהיכן יצאתי – אולי הוא בכלל היה מכוח ג'ורג'? – ועכשיו מאותת לי בשפת הסַמָּנִים: "אידיוט, כנס מיד פנימה". לפתע זו נשמעה עצה ממש טובה.
אותתי בידי לתודה לצלף האלמוני, והתחלתי לפסוע לאט בחזרה לחמ"ל. "הכל בסדר?" שאל ג'ורג' בחצי חיוך. חשדתי שהוא ידע מה קרה שם בחוץ.
"כן", השבתי.
"מצוין", ענה. "עכשיו לך לישון. מחכה לנו יום מלא עבודה מחר. הרוסים השאירו המון סוכנים בשטח ואנחנו צריכים לטהר את כל הבתים עד לכניסה לבוצ'ה".
לפני שהפכה לאחד מסמלי הכיבוש הרוסי – ואז השחרור ממנו – אירפין דווקא הייתה סמל לדבר אחר לגמרי: לחיים האוקראיניים הטובים. עיר הלוויין הצמודה לקייב מצפון – בימים כתיקונם כחצי שעה נסיעה מלב הבירה – נחשבת לפרבר יוקרתי יחסית, ובהתאם, מחירי הנדל"ן שבו, במיוחד של צמודי הקרקע, הם מהגבוהים במדינה. אירפין שוכנת בסמוך לנהר שהעניק לה את שמה, ערוץ שמתפצל מנהר הדנייפר המפורסם, והפכה גם למוקד תיירות שוקק. אבל כל זה, כמובן, היה פעם, מזמן, לפני שהרוסים פלשו וכבשו אותה, וחירבו אותה כמעט עד היסוד. כשהאוקראינים נסוגו, בימיה הראשונים של המלחמה, הם פוצצו את הגשר שעליו עובר הכביש המחבר בין אירפין לקייב, והפרבר היוקרתי ניתק מעיר־האם שלו. "הרוסים ידעו שהם חייבים לעבור את אירפין בדרך לקייב", אמר לנו אחד מבכירי השלטון, "ובדרך של הרס שיטתי הם ביקשו להניס את תושבי העיר, כדי שיקל עליהם לכבוש אותה". מרבית מ־62 אלף תושבי העיר, נסו ממנה על נפשם. רק כ־3,000 נותרו, חלקם הגדול פשוט כי לא יכלו להימלט.
על פי עדויות שנאספו מאזרחים שהיו אז בעיר, בימי הכיבוש הראשונים כוחות הכיבוש הרוסיים ביצעו גם כאן פשעי מלחמה, וירו בכוונה לעבר אזורים אזרחיים. כ־50 אחוז מכלל הבניינים בעיר, מגורים, בנייני ציבור ותשתיות אזרחיות נהרס לחלוטין. כל שאר הבניינים נפגעו, חלקם קשה. לא ראינו בניין אחד שלא ספג פגיעה חמורה מאוד.
הפליטים מאירפין, שנמלטו בעיקר לכיוון מזרח, סיפרו לנו סיפורים קורעי לב. בבית חולים מקומי בקייב, פגשנו אישה אחת, שסיפרה לנו כי היא ובעלה חשוכי ילדים, אבל מגדלים כמה חתולים וכלבים. כשהגיעו הכוחות הרוסיים, השניים סירבו להתפנות מהעיר ללא בעלי החיים שלהם. אבל אז שניהם נפגעו מאש רוסית, ולא הייתה להם ברירה אלא לעזוב, כדי לקבל טיפול רפואי. עכשיו היא מולנו, ממררת בבכי על מי שהיא מכנה "הילדים שלי", שנותרו מאחור וכנראה אבדו לעד.
ב־13 במרץ נהרג באירפין מפגיעת ארטילריה העיתונאי ויוצר הדוקו עטור הפרסים, ברנט רנו. אחרי מותו, סגרו שלטונות אוקראינה באופן מוחלט והרמטי את העיר לתקשורת. במשך שלושה שבועות לא נכנס לשם עיתונאי אחד. "קשה לי לקחת עליכם אחריות כזאת", אמר לנו סגן מפקד אחת מהיחידות המיוחדות ללוחמה בטרור של המשטרה. "כל מי שנכנס היום לאירפין, יש 50 אחוז סיכוי שייפגע".
אבל למרות הסכנה והסגר, היה ברור שאירפין היא המקום להיות בו, למי שרוצה באמת לסקר את המלחמה הזו. כמה פעמים הגענו זיו ואנוכי לגשר הקרוס לעבר אירפין, או לתחנת פינוי הפליטים הסמוכה אליו. ראינו שם איך הפליטים שעדיין זרמו מהעיר חוצים בין ההריסות, ובהגיעם לצד השני - לאוקראינה שבינתיים עדיין חופשית - מחלצים אותם נהגים מקומיים, גיבורי־על בשר ודם, שמסיעים אותם לעבר קייב.
8 צפייה בגלריה
מי שרוצה באמת לסקר את המלחמה הזו חייב להיות באירפין. הצלם זיו קורן, משמאל, ורונן ברגמן באירפין
(צילום: זיו קורן)
חיפשנו איך לעבור לשם, לצד השני. פעם אחת היה נדמה לנו שהצלחנו: קצין משטרה אישר במנוד ראש לנהג אמבולנס לקחת אותנו. הנהג הלך לחפש את משלוח הפליטים שלו, ובינתיים זיו המשיך לצלם את ההתרחשות מתחת לגשר ההרוס. לפתע, שוטר מקומי עצבני הורה לו להפסיק לצלם. כנראה כמו חצי מדינה, גם השטח שמתחת לגשר הוכרז כמעין אזור צבאי סגור. זיו ניסה למלמל משהו על חופש העיתונות וכו', אבל השוטר סינן באנגלית משהו שבדיעבד התברר לנו כמו I don't give a fuck. Stop now! אנחנו בהתחלה לא שמענו, זיו המשיך לצלם, והשוטר לא חשב פעמיים: הוא דרך את נשקו, וירה ירייה אחת מעל לראשו של זיו, כדי שיבין את הרמז.
הוא הבין, נאלצנו להסתלק מהמקום, אבל המשכנו לחפש דרכים להגיע לאירפין. עד שבסוף השבוע האחרון, פגש המלווה האוקראיני שלנו לפתע כמה מכרים שלו, קציני צבא. השיחה הלבבית התנהלה באוקראינית, אנחנו לא הבנו מילה, אבל כן ראינו שהמלווה מצביע עלינו, ומורה באמצעות ראשו אל עבר אירפין. נראה שהתנהל שם מו"מ, עד שהמלווה ניגש אלינו ואמר: "זו ההזדמנות שלכם. אם אתם יכולים להתארגן לתזוזה תוך עשר דקות - הם מוכנים שתצטרפו לכוח שנכנס עכשיו פנימה". הסכמנו מיד, וכך אני וזיו, יחד עם צמד עיתונאים צרפתי, הפכנו לראשונים שנכנסים לאירפין מאז הסגר התקשורתי.
ביום רביעי שעבר, התייצבנו אצל מפקד הכוח, "ג'ורג'" – לא הצלחנו ממש לברר מה השם האמיתי שלו, וממילא אף אחד לא יכיר אותו בשם זה – והתחלנו לנסוע אל עבר אירפין. בדרך, שמענו הדי התפוצצויות עמומים. אבל אלו לא צלילים נדירים באוקראינה של ימים אלו, אז לא ייחסנו להם חשיבות.
כשהגענו לגשר הממוטט, העמסנו על הגב את כל הציוד שלנו. לידנו, קצין מה־112, שכולם קראו לו "הטוריסט" (התייר), העמיס על גבו מה שנראה כמו תיק קשיח ענק של צ'לו או קונטרבס. שאלנו אותו אם הוא מתכוון לתת קונצ’רטו באירפין. "כן", הוא גיחך, "זה כלי נגינה מיוחד. אני מנגן איתו שיר ערש לחיילים הרוסים, ששם אותם בשינה לעולם ולתמיד". התברר לנו שה"טוריסט" נושא עימו בתיק רובה צלפים מיוחד, עם יכולת לפגיעות קטלניות ומדויקות ממרחק של קילומטר.
את הנהר חצינו על גשר עץ להולכי רגל – כאמור, שאר הגשרים פוצצו – ומיד אחריו מורה לנו פטרו להיצמד לקיר התוחם שכונת וילות חדשה בבנייה, שחלקן כבר נחרבו בהפצצות. אז אנחנו גם מתחילים לשמוע ממנו לראשונה על "המרגל הבן זונה", שיושב איפשהו קרוב אליהם, ומצליח לטווח את האש הרוסית כל לילה מחדש אליהם. "אבל ג'ורג'", פטרו מוסיף, "חושב שהוא יודע איפה נמצא הספצנאז (כינוי לכוחות המיוחדים הרוסיים), ושהוא יכול למצוא אותו".
נכנסנו לרכבים שהמתינו לנו, כולם אזרחיים, כולם שייכים לאנשי היחידה או נתרמו בידי, "אזרחים שפשוט באו אלינו עם מפתחות ואמרו קחו", לדברי לוחם מה־112 שמכונה "טרנופיל". פטרו גם הביא מכונית מהבית, אם כי את הפורשה המהודרת שלו, המעוטרת בסמלי היחידה, אחד מסמלי הסטטוס בעיר הזו, השאיר בחניון המפקדה בלב קייב. הוא יודע שהסיכוי לקבל רכב שנתרם למבצעים שלהם בחזרה בחתיכה אחת הוא קלוש.
כשהגענו לאירפין, פגשנו שם כבר את אנשי הצוות הצרפתי, שמצלמים סרט דוקומנטרי על תקיפת העיר. הם אמרו לנו שהיה לנו מזל: בדרכם לשם, שעתיים קודם, בלב היער, נקלעו למטח מרגמות כבד. "לפחות 20־25 פגזים נפלו בסביבה שלנו", סיפר אחד מהם. "קפצנו מהרכב ונשכבנו על האדמה מתפללים שזה לא ייפול לנו על הראש".
אלו היו צלילי הנפץ ששמענו מרחוק.
ההפצצה שככה מעט. החלפנו שוב רכבים ודהרנו בנסיעה מטורפת אל וילה שנמצאת בראש אחת הגבעות בסביבה, ליד כנסייה מקומית מרהיבה עם כיפות בצבע כחול. למרגלות הכניסה פורס אחד מהחיילים שטיחון קטן ומתפלל כמנהג המוסלמים. "זה אפרופו השמועות עלינו שאנחנו גזענים וההאשמות של פוטין שאנחנו נאצים", אומר אחד מהקצינים.
המילים "אנחנו גזענים" ו"אנחנו נאצים", לא נאמרו הפעם על כלל האוקראינים, אלא על אנשי גדוד 112. פטרו קוז'יק יזם את הקמתו של גדוד מתנדבים ב־2014, מיד אחרי הפלישה הרוסית לדונבאס ולקרים. התפקיד המרכזי של הגדוד הוא להיכנס לאזורי לחימה, ולבצע שם פעילויות של פשיטות נקודתיות, איתור מטעני חבלה ומוקשים, וגם לצוד מרגלים ואנשי כוחות מיוחדים, שפועלים בשטח. אבל כאן העלילה טיפה מסתבכת: קוז'יק כיהן בעת הקמת הגדוד כסגן ראש עיריית קייב, מטעם מפלגת סבובודה. מדובר בתנועה המזוהה עם הימין הקיצוני באוקראינה, ולא אחת הואשמה בשנאת זרים ובעיקר ברוסופוביה. למעשה, כשהתעמולה של הקרמלין מדברת על "נאצים" באוקראינה, היא מדברת על תנועות כמו סבובודה. רבים מהמתגייסים המתנדבים ל־112 החזיקו באידיאולוגיה לאומנית־אוקראינית, עד כדי כך שיש שכינו את היחידה "קומנדו סבובודה".
"לעצור כולם! מיד! לא לזוז!" הכריז ג'ורג' והצביע על עמוד באמצע הבית. הרוסים השאירו מתחתיו רימון ללא נצרה, עם המנוף מתחת לעמוד. מי מאיתנו שהיה מזיז את העמוד כדי לעבור, היה מפעיל אותו, הורג את עצמו, ואולי כמה מחבריו
אבל דווקא אנשי ה־112 התפרסמו באומץ ליבם ובלחימה העיקשת נגד הרוסים ב־2014, והגדוד הפך למפורסם ומבוקש, סמל להתנגדות האוקראינית. חלק מאנשיו שילמו בחייהם על כך, אחרים נושאים את פצעי המלחמה ההיא על גופם. אנחנו, למשל, פוגשים בלחימה באירפין את סמיון, שפניו מעוותים בגלל כדור רוסי שחדר מלחי אחת, יצא מהשנייה, ובדרך ריסק את עצמות הלסת שלו. "לפני המלחמה ב־2014 זה היה מאוד לא פופולרי להיות חייל באוקראינה", מאבחן איש עסקים ישראלי המתגורר שנים רבות בקייב ומכיר היטב את פטרו קוז'יק. "המלחמה לא הוסיפה גאווה אבל שיכנעה את האוקראינים שהם חייבים להקים צבא חזק, והמורשת של ‘קומנדו 112’ הפכה אותו ליחידה מפורסמת מאוד, ואת ההתגייסות אליו לסוג של סמל סטטוס".
סמל סטטוס שאפילו הספיק לייצר ממשיכי דרך. הנה, למשל, אנחנו פוגשים באירפין שני לוחמים ביחידה, שבקושי נפרדים זה מזה. האחד, יחסית מבוגר, בן 45; השני מאוד צעיר, בן 22. מתברר שהראשון, המכונה "אורל" (נשר) הוא מוותיקי הלוחמים ב־112, וברגע שבנו, המכונה "סאבסאן" (בז פרגרין) הגיע לגיל שאפשר להתחיל, גם הוא הצטרף. עכשיו שניהם כאן יחד, הנשר והבז, אב ובנו, מגרשים מאירפין את הרוסים, ובעיקר שומרים האחד על הגב של השני.
התדמית הלאומנית של "קומנדו 112" לא נוצרה יש מאין. רבים מאנשיו אכן חברי מפלגת סבובודה ושונאים את הרוסים, שנאה שהתעצמה מאוד בשבועות האחרונים. אנחנו פוגשים את "בוגאיי", אוקראיני עצום מידות, חברו הטוב של פטרו שלא מש ממנו, ומצהיר: "כן, אני שונא רוסים, וכשאני אומר רוסים אני לא מתכוון רק לפוטין ולאנשים סביבו, אלא לכל הרוסים. אני לא חושב שפוטין היה יכול לבצע את המעשים המחרידים האלה בלי שיקבל גיבוי מהעם שלו, שנפל קורבן לפרופגנדה שהוא מפיץ". חברים אחרים ב־112 מקשיבים לנאום של "בוגאיי" ומהנהנים בהסכמה. כשמסביב אירפין החרבה עדיין מעשנת וגופות בני עמם מפוזרות ברחבי העיר, קצת קשה לשפוט אותם.
אבל האשמה אחת מטריפה אותם באמת: שהם גדוד אנטישמי. המקור מגיע ככל הנראה מכך שחברי מפלגת סבובודה - בלי קשר לגדוד - הפגינו נגד העצמת האירועים באומן, אבל פטרו וחבריו מבטלים כל קשר לשנאת יהודים. "איך אפשר להגיד עלינו, שאנחנו עומדים מאחורי הנשיא שלנו בשתי רגליים, הנשיא היהודי שלנו, שאנחנו נאצים?" אומר פטרו. ואז חושף גם שיהודי אחראי להצלת חייו. מתברר שלפני כשלוש שנים, ככל הנראה במסגרת המאבקים על השליטה בעיריית קייב, פטרו נורה ונפצע קשה. "אני חייב לרומן, לישראל ולרופאים ישראלים את החיים שלי", חוזר ואומר פטרו פעמים רבות.
"רומן" הוא רומן גולדמן, איש עסקים ישראלי בכיר שמנהל מטעם איכילוב את תיירות המרפא מאוקראינה לבית החולים בארץ. מתברר כי גולדמן הוזעק כדי להציל את חייו של פטרו. בתחילה שקל להטיסו בדחיפות לארץ לניתוח, אבל העריך שיש סיכוי גבוה שמפקד ה־112 לא ישרוד. ולכן יצאו מישראל באופן דחוף שני מנתחים בכירים וציוד מיוחד נוסף, שאחרי ניתוח נוסף שערכו, הצליחו לייצב את מצבו. "אני חייב ליהודים ולישראלים את חיי ומעריץ את מדינת ישראל על כל מה שעשיתם שם", אומר קוז'יק. "ועליי עוד אומרים שאני נאצי".
ביום שני שעבר, הודיע ראש עיריית אירפין בהתרגשות כי "העיר שלנו שוחררה מפולשים רוסים היום", אבל שבוע מאוחר יותר, כשאנחנו היינו בעיר, התברר כי הלחימה שם עוד רחוקה מסיום. "הרוסים לא מוותרים", מסביר אחד מהחיילים ב־112. "הם השאירו אחריהם כוחות מיוחדים וסוכנים שמפוזרים בעיר וממשיכים לטווח את הארטילריה, הרקטות, הטילים והמטוסים הרוסיים וממשיכים להמטיר על העיר אש תופת".
בעוד חיילי הפלוגה אליה הצטרפנו עוברים מבית לבית, בניסיון לאתר את אותם לוחמי קומנדו וסיירים שהרוסים הותירו מאחור, מגיעה הידיעה. "ג'ורג' תפס אותו! את המרגל הרוסי!"
מאוחר יותר, ג'ורג' יסביר שהוא חשד כל הזמן. לא ייתכן, הסביר, שהוא מכניס את הכוחות שלו לבניין פנימי בתוך הקומפלקס של מלון הספא "אדמירל", "ותוך שעתיים כבר הייתה עלינו אש". שניים מחייליו נהרגו ועוד ארבעה נפצעו. אחר כך הם זזו למבנה אחר במתחם, והנה, גם לשם הגיעה האש, ופגעה בגג. אז ג'ורג' גייס את כל שאר חברי הכוח שלו מה־112 ואת חושי הצייד שלו, ויצא לתפוס את המרגל. "הוא הלך מבית לבית", מסביר לנו אחד הקצינים, "וגם מצא כמה שכנים שאמרו שראו מישהו מסתובב". עד שבחיפוש באחד מהבתים ראה צללית אדם שמנסה להימלט ממנו, ולכד אותו.
כמה דקות מאוחר יותר אנחנו רואים את ג'ורג' מגיע אחרי שהוא ואנשיו הובילו את המרגל ברחובות הסמוכים לכנסייה בסוג של "מצעד השפלה". הם קשרו את הקפוצ'ון שהוא לבש על פניו, סגרו חזק את השרוכים ודחפו אותם לתוך פיו. את רגליו קשרו ואת ידיו אזקו בכמה אזיקים וחוטי חשמל, הרבה מעבר לנדרש כדי לוודא שהוא לא יברח.
ואז ג'ורג' פונה אליי ומפתיע. "אולי אתה מכיר אותו", הוא שואל בהתרסה, "מצאנו אצלו דרכון ישראלי". הוא אוחז בפספורט הכחול עם סמל המנורה ועלי הזית ומנפנף בו. ביקשנו לראות את הדרכון, אבל סורבנו. גם לא אושר לנו לראות מה היה בשאר הציוד שנלכד אצלו: כרטיס מידע, לפטופ, שעון המאפשר הקלטת נקודות ג'י־פי־אס ורחפן. ייתכן כי מדובר בתרגיל תעמולה אוקראיני: הצוות הישראלי הוזמן, ובדיוק באותה עת תפסו מרגל עם דרכון ישראלי?
אבל ככל שיכולנו להתרשם בשטח, מדובר בסיפור אמיתי. הצגנו את הווידיאו שמתעד את ניסיון השיחה עם המרגל בפני כמה דוברי אוקראינית, חלקם בעלי הבנה בעולם המודיעין, וגם הם העריכו כי מדובר בלכידה של מרגל אמיתי. כך או כך, נראה שהאיש כבר מסר קודם לא מעט מידע, בעידוד נמרץ של מכות שספג מאנשי ה־112, אבל כל זה עומד להשתנות. "תתיר אותו, למה להתייחס אליו כמו אל כלב?" מורה קוז'יק לאחד מחייליו. "לפחות תוריד לו את החבל מהצוואר ותוריד את כיסוי הפנים שלו". ולפתע, כשהמרגל מגלה לתדהמתו שהוא נמצא מול עדשת המצלמה של זיו, הוא סוכר את פיו. אלא אם סופרים את הקללה "סוכה", שבה הרבה להשתמש, כסוג של שיח. "לעזאזל", אמר לנו אחד הקצינים, "השתגענו בגללו! לממזר היה גשש בשעון! חטפנו בגללו ארבע רקטות 300 מ"מ על הראש".
בינתיים, המרגל ממשיך לצעוק "סוכה־סוכה", ואחד מהחוקרים צעק עליו, "תפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה. אתה אמור להיות חייל!". המרגל מסכים לגלות כי הוא מסנט־פטרסבורג, ואז משתתק שוב. אחד מהחיילים צעק עליו, "אם אתה תמשיך לשתוק אני יורה בך", אבל קוזי'ק התרה בו שיירגע. אחר כך אמר למרגל: "אף אחד לא הולך לעשות לך כלום. הנה העיתונאים פה כבר ראו אותך אז אתה יכול להיות בטוח שלא יקרה לך שום דבר".
מכיוון שהמרגל היה פצוע בכתפו, קוז'יק הורה לחובש שלו להזריק לו אנטיביוטיקה לאזור. "הכאב שלך נרגע? מרגיש טוב יותר?" שאל.
מרגל: "כן".
קוזי'ק:"מה שמך?"
מרגל: "ליושה" (קיצור עבור השם אלכסיי).
קוז'יק: "אף אחד לא יירה בך. אנחנו נעביר אותך לאס־בי־יו (שירות הביון הפנימי של אוקראינה), והם ימשיכו את החקירה וגם יעניקו לך עזרה רפואית מקיפה יותר. עכשיו תגיד לי בבקשה: האם אתה זה שטיווח אותנו לאש הרוסית?"
מרגל: "כן".
האם אתה רוצה למסור משהו למשפחה שלך?
מרגל: "כן (אך לא מוסר דבר)".
יש לך אישה?
מרגל: "כן".
ילדים?
מרגל: "כן".
כמה?
מרגל: "בת אחת, בת תשע. סוכה! סוכה!" הוא צורח שוב מכאבים, ספק אמיתיים ספק מדומים. החיילים מכניסים אותו למכונית. חייל יושב לידו עם קלצ'ניקוב דרוך. ניסינו לפנות אליו כמה פעמים בעברית, אך הוא לא הגיב. אולי כלל לא ידע מה אנחנו אומרים.
"גרת בישראל?" שואל אחד מהקצינים.
מרגל: "כן".
כמה שנים?
מרגל: "14 שנים".
איפה?
מרגל: "סוכה! סוכה!".
גורם במודיעין האוקראיני סיפר לנו אחרי שיצאנו מאירפין כי שמו של האיש הוא אכן אלכסיי והוא אכן מסנט־פטרסבורג. הוא שייך ל"קבוצת וגנר" ארגון צבאי פרטי של שכירי חרב בבעלות מקורב לפוטין. חברי הארגון משרתים בתפקידים מיוחדים את המודיעין הרוסי בכל רחבי העולם, לרבות ובמיוחד במקומות אליהם רוסיה פולשת. במידה שאנשי קבוצת וגנר נלכדים, העובדה שהם אינם חיילים "רשמיים", מאפשרת לקרמלין להכחיש כל קשר אליהם.
על פי גורם המודיעין האוקראיני, אלכסיי הגיע עם דרכון ישראלי לאוקראינה כחצי שנה לפני הפלישה, אך לא ביקר מעולם בישראל ודרכונו היה מזויף. הדרכון הישראלי איפשר לו כניסה חלקה לאוקראינה ושמר אותו מתחת לרדאר של כוחות הביטחון במשך חודשים ארוכים. הוא שכר דירה באירפין, וממנה החל לדווח על הנעשה באזור. אחרי הפלישה נותר בדירה וטיווח את האש הרוסית, בין השאר, על “קומנדו 112”.
"ליושה" המרגל נלקח מהמקום, והערב יורד. ג'ורג' חושש שלפני שנלכד, הספיק לושה להעביר לרוסים גם את המיקום החדש, ומחליט להעביר את היחידה למקום אחר, כבר הלילה. ג'ורג' מורה לנו להיכנס לרכב השטח שלו, ואנחנו יוצאים לאחת מהנסיעות ההזויות של חיינו. ג'ורג' פתח בנהיגה מטורפת ברחובותיה החרבים של העיר, ללא פנסי דרך, ולמעשה כמעט בעיוורון מוחלט. לחרדתנו, התברר ששמשת הזכוכית הממוגנת הקדמית של רכב השטח חטפה קודם לכן צרור, וג'ורג מנווט כרגע מבעד לאלפי רסיסים, בעלטה מוחלטת. שמאלה חזק, ימינה חזק, כי אולי יש צלפים, או סתם סיבוב. מדי פעם הוא מגניב לעברנו מבט, ומחייך למראה פרצופינו, שהלכו והחווירו אחרי כל ברקס וסיבוב הגה פרוע רגע לפני עץ, בור או מכשול דרכים. "איך אתה רואה", שאלנו, חוששים מהתשובה. night vision, manual, ג'ורג' חייך. אחר כך הוא שוב בלם, סיבב את ההגה בעוצמה לפני עוד עיקול, ושאל אם יש לי ביטוח חיים.
"חלקי", עניתי.
"מה פירוש באופן חלקי", תהה ג'ורג', "מהמותניים ומטה או מהביצים ומעלה?"
בסוף הוא נעצר בחריקת בלמים מתחת לגגון שיסתיר אותנו מהמל"טים של הרוסים, והתחלנו להתארגן לקראת הכניסה לחמ"ל. "עכשיו כולם להסתדר בטור", לוחש אחד מהמפקדים. "אני מזכיר: לא פחות מחמישה מטרים בין אחד לשני. יש פה לא מעט מוקשים, ואנחנו לא רוצים שאחד מכם יפעיל אותם".
הטור מסתדר בצייתנות, ואנחנו יוצאים לדרך. מדובר במרחק של 700־800 מטרים בלבד אמנם, אבל זה הרגיש הרבה יותר. בחצר של מלון הספא "אדמירל" אנחנו מבחינים במיצג לא ברור. "פסל של תומרקין", אנחנו לוחשים בצחוק אחד לשני. רק למחרת, באור היום נבין שזה צריח של טנק טי־72 רוסי, שטיל לאו אוקראיני פירק לגמרי.
השביל שעליו אנחנו צועדים משתנה למעין דרך עם אבנים קטנות, שמדי פעם חוסמים אותה גזעי עצים, חלקי טנקים, משוריינים וטילים. לפתע, החייל הראשון בטור מרים את ידו, מסמן לכולם לקפוא במקום. הוא מרים רגל בעדינות מעל גזע עץ כרות, ומצביע על משהו בצד ימין שלו. כל חייל מצביע על הנקודה הזו לחייל הבא, לזהירות. אנחנו גם מצביעים, אבל בחושך קצת מתקשים לראות מה זה החפץ הזה שתקוע בתוך העץ. רק למחרת בסיור נגלה כי זו פצצת מרגמה שלא התפוצצה ונעצה בגזע. כל נגיעה בה עלולה הייתה לפוצץ אותה.
בתוך המפקדה החדשה, ההתארגנות מהירה. כל לוחם מקבל שני פסים של מעין קבנוס מבשר חזיר, ושתי כוסות של משקה אנרגיה "וולקן", נוזל שחור עם טעם של דלק, שאמור להשאיר את כולנו ערניים במקרה של מתקפה רוסית. "אבל אתם תראו שהלילה לא תהיה התקפה", מבטיח ג'ורג', "כי תפסנו את הבן זונה שעשה את זה". אמר וצדק. אף אחד מהטילים והרקטות לא פגעו בבית או אפילו ליד באופן דומה למה שקרה בלילות קודמים.
אחרי שאני חוזר מניסיוני לטלפן הביתה – הניסיון שכאמור הסתיים בריצוד של ציין לייזר של צלף על החזה שלי – אני וזיו מנסים לתפוס כמה שעות תנומה. מסביבנו, חלק מאנשי ה־112 מנסים גם הם לישון, אחרים מקשקשים ביניהם או מנסים ללמוד על מערכת נשק חדשה. "עוד מעט גם נלך לקורס ג'אבלין", אומר לנו אחד מהם, ועיניו בורקות כשהוא מדבר על טיל הנ"מ החדיש שהסי־אי־איי מספק לכוחות.
חלק גדול מהחוסרים שלהם בציוד, מספרים החיילים כאן, הם משלימים אצל הרוסים. "אין להם דלק והם נוטשים לפעמים רכבים חדשים לגמרי ופשוט בורחים", מספר "אוראל" שמציג כמות גדולה של נשקים שתפסו מהרוסים הנסוגים, כולל סוגי נשקים ישנים למדי, ואפילו קלצ'ניקוב עם סימנים על הקת. "מעניין כמה אוקראינים הוא הרג הבן זונה הזה", תוהה אחד החיילים, "לפני שהרגנו אותו".
"טרנופיל", שחלק פה מכנים אותו "ההיסטוריון" על שום בקיאותו בהיסטוריה, ניגש אלינו, נחוש לנהל דיון עקרוני על המלחמה ההיא. "הרבה אוקראינים הצילו הרבה יהודים", הוא פוסק. "בהחלט", אמרתי. "אבל גם הרבה מאוד מקומיים הסגירו יהודים לנאצים וסייעו לנאצים. המשפחה שלי, היא דוגמה טובה. הם היו אז בשטח פולני שהיו מצוי בידי אוקראינה, והסגירו אותם מקומיים. רובם נרצחו".
"טרנופיל" שותק, מחפש מה לומר. "אבל גם יהודים סייעו לנאצים, כמו שהם סייעו אחר כך לקג”ב", הוא מסנן, ומסביר שהוא מדבר על הקאפואים במחנות הריכוז. ויתרתי מהר על הניסיון להסביר לו כי מדובר בהשוואה מופרכת. מהר מאוד הוא עובר לדבר על אוקראינה של כאן ועכשיו. "הם חשבו שאנחנו מפולגים ומושחתים", הוא אומר על הרוסים. "שפטו אותנו בקנה המידה שלהם, ידעו עלינו הכל מאינספור מרגלים, שההוא מהיום הוא רק אחד מהם, אבל פשוט לא הבינו כלום על מי אנחנו ומה אנחנו ומה נעשה להם, לארורים, אם יגיעו לכאן".
למחרת מוקדם בבוקר, מתחילים החיילים להכין את המקלעים והרובים, למלא מחסניות ולטפל בשאר הציוד. ג'ורג’ מורה לכוח להתפצל לחוליות, וכל אחת מהן מקבלת גזרה שבה תעבור מבית לבית, "כדי לטהר אותם מהשרץ הרוסי".
אנחנו מצטרפים לחוליה שג'ורג' עצמו מוביל. לפתע, בכניסה לאחד הבתים, נשמעת מפיו צעקה מקפיאת דם. "לעצור כולם! מיד! לא לזוז!"
אנחנו נאלמים דום. ג'ורג' מצביע על עמוד שנראה כי נפל באמצע הבית. מתחתיו, רימון ללא נצרה, מתנת פרידה של החיילים הרוסים שנסוגו. מי שהיה מזיז את העמוד כדי לפנות את הדרך, היה מפעיל את הרימון, כנראה נהרג בעצמו ואולי מביא להרג כמה מחבריו. ג'ורג שולח יד אל מתחת לעמוד, אוחז במנוף של הרימון, ומוציא אותו. אחר כך קושר את המנוף שלא ישתחרר, ומכניס – כאילו זה הכי טבעי בעולם – את הרימון לכיס השכפ"ץ שלו.
אנחנו יוצאים החוצה. העיר נטושה, יישוב רפאים. וחוץ מאדם אחד שעבר עם הכלב שלו לא ראינו נפש חיה. סימני היוקרה ניכרים בשכונה, ומרצדס מפוארת חונה ליד אחד מהבניינים, מבריקה ויוקרתית בחלקה, ומפוצצת לחלוטין בחלקה האחר. בלב אחד הרחובות אנחנו רואים שני אוקראינים גדולי גוף, עטויים בסינר מטונף. להם הזוועה של אירפין העניקה תפקיד אחר: לאסוף את הגופות ואת חלקי האדם שמפוזרים כאן לתוך שקיות שחורות. זמן קצר אחר כך, כשנגיע לבוצ'ה השכנה, נבין שמה שראינו באירפין, היה רק הסיפתח לטבח שהתחולל שם. השמות אירפין ובוצ'ה עוד יהדהדו שנים ככתם שחור כבד על דפי ההיסטוריה הרוסית, ואם האוקראינים יצליחו - ככתב אישום בגין פשעי מלחמה חמורים כנגד מעצמה שהנהגתה איבדה כל רסן.
בליל שלישי, אחרי חודש של סיקור אינטנסיבי, יצאנו זיו קורן ואני מאוקראינה. כשעברנו למולדובה השכנה כדי לטוס משם - המרחב האווירי של אוקראינה סגור - הבטנו בדרך אל כפריה השלווים, הציוריים. אין מכתשים, אין פגרי שריון, אין עמודי עשן מיתמרים, או טורים של מאות בני אדם חתומי פנים, הצועדים אל הגבול עם מעט מטלטליהם. ופתאום, אחרי חודש בתוך המלחמה הגדולה הראשונה של אירופה במאה ה־21, הנורמלי נראה מוזר, מאוד מוזר.
