התיעוד המתרוצץ בימים האחרונים בתקשורת וברשתות החברתיות מאירועי דיזנגוף ביום כיפור קורע את הלב. בצילום של אלכס פרפורי מ"רלוונט" נראים מתפללים פורסים כיסאות לקראת התפילה המתקרבת ומיד מגיעים מפגינים ואוספים אותם. בין אם התכוונו לכך ובין אם לא, המסר ברור: התפילה כאן – כל תפילה - אסורה. בחלק אחר מאותו תיעוד נותקו באלימות דגלים שהוצבו כמחיצה סמלית, מחוברים באזיקונים. בסרטון אחר תוהה ילדה בקול רם למה מפגינים מייללים "בושה! בושה!", למשמע תקיעות שופר. אכן בושה גדולה.
סערת דיזנגוף - טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• זו לא הייתה תפילה. זו הייתה התרסה
• תחת כפייה חילונית
• אנחנו, ולא בג"ץ, נצטרך למנוע הפרדה
• יש מקום לכולם. גם לתפילה בהפרדה בדיזנגוף
המראות הללו מייצגים תמונה גדולה יותר, של שני צדדים שבעיקר מפחדים זה מזה. בניסיון להראות את האמת שלהם, הם מאבדים את הדגל שבו הם אוחזים. מצד אחד, אנשי ארגון "ראש יהודי" יכולים לזקוף לזכותם את המאות שהצטרפו גם השנה לתפילת יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף. הם יכולים להתגאות בקירוב ליהדות וביצירת ההזדמנות הפתוחה ביותר לעוברי אורח להצטרף. הם גם היוו תשובה לתפילה האלטרנטיבית, הקונסרבטיבית, שהתקיימה לא רחוק משם בכיכר הבימה. אבל ברקע המחאה נגד הופעת הרב יגאל לוינשטיין שבוע קודם, מובן היה שקביעת תפילה במקום תיענה במפגן כזה. האם יום הכיפורים הוא היום שבו צריך לערוך מלחמה על כבודה של ה"הדתה"? מסופקני.
מהצד השני, המוחים יכולים להתגאות בכך ששמרו על תל אביב ליברלית והחדירו פחד של ממש בקרב כל חובש כיפה, שלפיה הוא אינו מקובל בעיר. אני לא יודע אם זו הרפורמה המשפטית, הרכב הקואליציה או התחזית הדמוגרפית שלפיה החילונים יהיו מיעוט בעתיד הלא רחוק, אבל התוצאה הזכירה מראות מתקופות קשות. טענות הליבה נגד התפילה נובעות מפחד: הפחד מפני נרמול של הפרה של פסיקת בג"ץ, מהפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי ומהומופוביה.
עקיבא לםדניס ויסלפובכל המקרים הללו, ישנו חוט מחבר אחד: הדתיות. המחיצה היא סממן יהודי-אורתודוקסי המאפיין בתי כנסת. לכן, גם אם בג"ץ אוסר על הצבת מחיצות, כשגברים ונשים יתפללו – הם יעשו זאת בנפרד אלה מאלה. זו גם הסיבה שבגללה לוינשטיין נושא את דגל המאבק בנרמול הלהט"ב: הצו הדתי שלו אוסר על כך. וזה אתגר מחשבתי משמעותי. מה הצו הליברלי אומר במקרים שבהם הכלה, סובלנות וקבלת האחר פירושה ניגוד מובנה לעקרונות הליברליזם? האם בביטול הדעה הנגדית? או שמא בהתנצחות איתה, עד שתוכח האמת כפי שהיא אמורה להיות?
החשש מפני הדרת נשים במרחב הציבורי ומפני הומופובים מובן, ועדיין המחאה נגד התפילה חצתה קו אדום ביחסי החברה. המאבק לחופש מדת הפך למאבק לחופש מדתיים ולמאבק בדת עצמה. אלו שקידשו את פסיקת בג"ץ (שלא באמת אסרה הצבת מחיצות) העמידו עצמם בעמדת אוכפי החוק, והפכו עצמם ממפגינים לשוטרים, התובעים, השופטים והמוציאים לפועל של גזר הדין. כך לא נראית הפרדת רשויות, כך לא נראה ליברליזם.
- עקיבא לם הוא יועץ תקשורת ובעל הבלוג "קצת על הרבה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
