זוכרים את הפוסטרים הענקיים לאורך נתיבי איילון, חמש קומות אורכם, מהסבב הראשון או השני או השלישי, עם תצלום משותף של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, פוטין ונתניהו? זוכרים את הסיסמה המופלאה שליוותה אותם, "ליגה אחרת"? לא בדקתי במטה הבחירות של הליכוד, אבל אני יכול להסתכן ולנחש שהפעם נתניהו יוותר על חברתם. הפלישה לאוקראינה, מעשי הזוועה, החורבן, הכישלונות הצבאיים, ההתבטאויות האנטישמיות, שלחו את התמונות עם פוטין לגניזה. נגנזו גם התמונות עם טראמפ: ההפסד בבחירות לנשיאות, ניסיון הנפל להשתלט על בנייני הקונגרס, הגילויים מתוך הבית הלבן וחקירות ה-FBI, כל אלה פסלו גם אותו כמועמד לפוסטר.
נתניהו יתייצב הפעם על הקירות לבד, בליגה משלו. לחלופין, הוא יכול להצטלם עם מי שנמצא איתו באמת על המגרש. אם עומר אצילי יכול ללבוש את חולצתו המיוזעת של ליונל מסי, נתניהו יכול ללבוש את חולצתו של איתמר בן-גביר. הוא צריך רק לבקש.
תעמולת בחירות היא סיפור שהפוליטיקאים מספרים לעצמם. אף אחד לא לוקח את מה שהם אומרים ברצינות - גם לא אלה שמזדנבים אחריהם. נתניהו לא ימחק את יוקר המחיה, לא ישמיד את הגרעין האיראני, לא יוזיל את מחיר הדירות ולא יממן פעוטונים מגיל אפס. ההחלטות בנושאים האלה דורשות תכנון לטווח ארוך, יציבות פוליטית, סדר-יום פנוי ומפגש של נתונים כלכליים וחברתיים שלממשלה אין שליטה עליהם. נתניהו מפזר הבטחות רק כדי להישמע אופטימי, אנרגטי, מנצח. אלה הבטחות אווירה.
זוכרים את ההבטחה הגדולה ערב הסבב השלישי, לספח את בקעת הירדן ואת ההתנחלויות בכל שטחי הגדה? יום אחד הוזעקנו למסיבת עיתונאים בהולה על הגג של מלון כפר המכביה. מטעמי ביטחון שלחו אותנו אל מדרגות החירום, סולם ברזל שטיפס על הבניין מבחוץ. השרים וחברי הכנסת של הליכוד הובהלו גם הם - לא היה להם מושג. בחדר מאולתר, בין מתקני החשמל לדודי המים, הציג נתניהו מפה צבעונית של השטח המסופח. המפה שורטטה ברשלנות, מהרגע להרגע. למי שצייר אותה לא היה מושג בשטח.
מה שלא ידענו אז הוא שנתניהו ביקש אישור אמריקני לסיפוח. דייוויד פרידמן, השגריר בישראל, היה המתווך. ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא, אמר לא - היו לו תוכניות אחרות. טראמפ אמר לא - הוא כעס על כך שנתניהו האפיל עליו באירוע בבית הלבן. נתניהו סירב להתפשר. הוא בנה על הלחץ שיפעילו על טראמפ האוונגליסטים. בסוף נכנע. גם בסבב הנוכחי הוא מפזר הבטחות. בינתיים, אף אחת מהן לא מזכירה סיפוח.
הבטחות לא פחות מופרכות משמיעים יריביו של נתניהו. בני גנץ בונה ארמונות חול סביב שותפות עם החרדים. החרדים יבואו אליו למחרת הבחירות, אבל הם לא יבואו כדי להמליך אותו עליהם - הם יבואו כדי לשדל אותו להיכנס לממשלת נתניהו. "אחריו", אומרת הסיסמה שבחר. אחריו מה? אחריו לאן? יאיר לפיד מחפש את תהילתו בבירות העולם, בכל מקום שבו מנהיגי מדינות מצטלמים לסלפי. בקניונים בבריטניה היו בובות קרטון של המלכה אליזבת השנייה. חור עגול היה בבובת הקרטון לידה, בגובה הראש. באפס מאמץ אפשר היה להצטלם עם המלכה.
המציאות הפוליטית פחות זוהרת. אם גוש נתניהו יקבל 61 מנדטים ההבטחות היחידות שנתניהו ימלא יהיו ההבטחות לשותפיו: פטור מלימודי ליבה, חיסול העצמאות של מערכת המשפט, הכשרת כל מאחז, הדתה בצה"ל ובמרחב הציבורי. אילו לפיד או גנץ ירכיבו ממשלה מצבם לא יהיה טוב בהרבה.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיברוב שנותיה ישראל הונהגה על ידי מפלגה אחת גדולה, כללית, שסביבה מפלגות לוויין סקטוריאליות. בשנים האחרונות הגלגל התהפך: הסקטורים התחזקו; האינטרס הכללי נשחק. הצלחת המגזר החרדי היא מודל לחיקוי: נציגיו מצליחים לרקוד בשתי החתונות - גם לקבל פטורים מחובות ותקציבים לבוחרים שלהם, וגם להשפעת-יתר על המדיניות הכללית. הערבים הם סקטור בהתפתחות: נציגיהם מחפשים עכשיו דרך לחקות את הצלחת החרדים. סקטור שלישי, מצליח במיוחד, הוא המתנחלים. בכל המפלגות שממוקמות בין בצלאל סמוטריץ' לגנץ דעתם היא הדעה הקובעת.
ויש סקטור רביעי - הביביסטים. יש להם דרישות משלהם, חלקן חופפות לאלה של נתניהו, חלקן משאירות אותו מאחור. ראו את הפער בין מה שאומר נתניהו האב למה שכותב ברשת נתניהו הבן. לביביזם יש חיים משלו, אג'נדה משלו.
לא יהודית, לא דמוקרטית, לא ציונית - סקטוריאלית. זה מה שעלול לקרות כאן יום לאחר הבחירות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
