פאטמה יצאה בסוף השבוע האחרון מביתה בשכונת מעוואד בדאחייה הדרומית של ביירות. היא נסעה במכונית אל קרובי משפחתה. כל הלילה לא עצמה עין בגלל ההפצצות שרדפו אחריה. היא הגיעה לבניין והתכוונה לעלות לקומה השנייה והפצצה נפלה. חייה וחיי בן זוגה וילדיהם ניצלו בנס.
הריסות לאחר התקיפות בדאחיה
הם נכנסו שוב למכונית שלא ניזוקה ונסעו באמצע הלילה לביירות, אבל לא הצליחו למצוא מחסה. כל מקומות המקלט בבתי הספר ובמרפאות מלאים עד אפס מקום. הם נשארו לישון במכונית הקטנה עם 2 התינוקות, לא יודעים מה יביא הבוקר.
שרה, בת למשפחה פלסטינית בלבנון התגוררה עם משפחתה במחנה הפליטים בורג' אל-בראג'נה בדאחייה. היא מספרת לי איך ברחה עם משפחתה ב-23 בספטמבר, כשהתחיל ירי מסיבי ישראלי על כפרי הדרום. שוטרים שבדקו את מסמכיה הורו לה להגיע למחנה אל-בדווי בטריפולי, שהוקצה עבור פליטים פלסטינים. שם, נודע לה, נמצאים קרובי משפחתה הרחוקה. אתמול, אחרי שהגיעה והתמקמה בבית הקרובים, טיל פגע בבניין. זאת הפעם הראשונה, סיפרו לשרה, שטיל ישראלי נורה לעבר טריפולי. היא ביקשה ממשפחתה לחזור לבית בדרום לבנון כי "אם עלינו למות, נסיים את חיינו בבית ולא במקום זר".
יש הרס נוראי וגופות בביירות. אתה לא צריך להתעקש להגיע עד הדאחייה כדי ללמוד על היקף ההרס הנורא. בניינים שלמים נמחקו. אתה רואה מרחוק את הדאחייה וכאילו קו האופק בהיר יותר, הבניינים נעלמו.
הלבנונים חיים בפחד משתק. אחרי חצות, עין אחת על ערוצי הטלוויזיה הלבנוניים ואל ג'זירה, והעין השנייה עוקבת אחרי הודעות של דובר הצבא הישראלי, אביחי אדרעי. כולם מכירים את שמו בביירות. הערבית שלו משובחת, ברורה מאוד. גבר ענייני, גם אם הוא נציג האויב הישראלי, בעל שפה מהוקצעת. אדרעי הוא שולח הודעות אזהרה לאזורים שעומדים להיות מופצצים בתוך דקות.
בליל שישי האחרון אביחי לא פרסם דבר. הלבנונים היו בטוחים שסוף-סוף יעבור לילה שקט. אלא שהמערכה הלילית התחילה מאוחר וקולות ההפצצות היו חלשים בהשוואה ללילות הקודמים. "אנחנו כאילו מהמרים על חיינו, בטוחים שלא ייפלו טילים בבוקר, מגיעים בגניבה אל הדאחייה, לבדוק את מצב הרכוש והחפצים האישיים שלא הצלחנו לקחת", מספר מוחמד, בעל חנות כלי כתיבה. "שוהים זמן קצר ויוצאים בגניבה". הדאחייה כבר לא דומה לעצמה, לבשה פנים, סדוקות.
איפה הגופות? הלבנונים חוזרים ושואלים בקול רם, מדוע אין תמונות של הגופות בדאחייה. יותר מ-2,000 הרוגים ועשרת אלפים פצועים. קרובי המשפחה מפרסמים תמונות מלפני ההפצצות, לפני שהסתלקו לעולם הבא. אין תמונות של גופות. אין תכריכים או ארונות קבורה אין דם. אין הלוויות. אין אפילו מי שישלוף את מצלמת הטלפון הנייד ויתעד, כי אין מה לתעד. רגבי אדמה והריסות בניינים נותרו. כאילו הגופות התאדו. וכשאתה מעז לשאול מה קרה, אין מי שיענה. רק מתים בודדים נקברו, במהירות הבזק. התמונה היחידה שראיתי היא תצלום של אישה מדרום לבנון חופרת קבר כפול באדמה, להטמין בו את אביה ואחיה.
לבנון סובלת מבעיית הגירה כפולה: הלבנונים מהגרים, ואזרחים סורים בלבנון בורחים. לפי ההערכות, מיליון פליטים סורים חיים כיום בלבנון, אולי יותר. הלבנונים לוחצים שיחזרו לסוריה והפליטים הסורים מתעקשים להישאר, כי "יהיה לנו רע מאוד, אם תסלקו אותנו". אין מקום במרכזי הקליטה לשני העמים. הלבנונים מקבלים קדימות, הסורים ישנים תחת כיפת השמיים. ב-2006, במלחמה הקודמת, חיזבאללה הכין מקומות קליטה, ודאג לאזרחי לבנון ולפליטים הסורים והעיראקים. היום אין יד מכוונת.
הלבנונים מאמינים כי המלחמה לא תהיה ארוכה. יחד עם זאת הם מאמינים כי קרבות קטנים באזור הדרום, כמו שמתנהל עד עכשיו, לא יכריעו את המערכה. זה יוביל לפתרון המוכר הידוע בשם "שוויון". כל המלחמות עם ישראל הסתיימו בשוויון, אלא שצד אחד לא היה שווה לצד השני, ולכן הייתה עוינות, התלהמות, ושוב מלחמה.
מה שמדאיג עכשיו את אזרחי לבנון הוא היקף ההרס. אין בתי מגורים, ואין מי שישקם ויבנה מחדש, ואין מי שיממן את הבנייה והשיקום. לבנון פושטת רגל. מדינות המפרץ מסובבות את הגב ללבנון. לקהילה הבינלאומית לא אכפת, גם היא, ויתרה על לבנון.
סמיר, הבעלים של בניין מגורים בן 6 קומות ו-6 חנויות שהוא משכיר, בשכונת אלג'אמוס בדאחייה, אומר שהכי מדאיג אותו שהבניין יקרוס וייפול. כאן בית מגוריו. כאן מקור פרנסת בני משפחתו הענפה. הוא ירש את הבניין מאביו שחי שנים ארוכות בסעודיה וביקש להבטיח את עתיד המשפחה בביירות. ועכשיו יש כאן הפצצות כל לילה וסמיר מחכה להודעה הקשה על נפילת הבניין. הוא יודע שלא ימצא מקום שיצליח לקלוט את כל בני משפחתו. הוא לא יוכל להרשות לעצמו לשלם דמי שכירות מופרזים, לא תהיה לו עבודה חדשה והוא ממלמל לעצמו ש"העיקר שהמלחמה תסתיים סוף-סוף ואחרי זה נחשוב מה עושים הלאה".
ניקולא מוטראן הוא תושב ביירות. הביאה לפרסום ותרגמה: סמדר פרי
