בעשור האחרון בישראל, וביתר שאת השנים האחרונות תחת הכאוס הפוליטי (בארץ ובעולם), הפכו את החרדה מפני "קץ הדמוקרטיה" לרפלקס מותנה: הצהרות חוק שלא יעברו אפילו בקריאה טרומית, התבטאויות נגד שומרי הסף שנמרח עליהן קצת סחוג, תחקירים שמגלים קונספירציה בכל מייל - בערך כל דבר שאפשר לתייג תחת "סערה" מסומן באורח פלא כ"כזה עוד לא היה", בדרך לשינוי פני המשטר כמו שהכרנו אותו.
הסכנה בטקס הזה, כלומר מלבד אובדן השפיות הכרוכה בצריכה אובססיבית של תכנים מהז'אנר, היא שלא נצליח לזהות את התהליכים והאירועים שפוגעים באמת בזכויות ובחירות. לא בעתיד הרחוק ולא בהינתן תנאים בלתי סבירים. עכשיו. למשל הרגע שבו מדינת ישראל, בניגוד לכל דמוקרטיה אחרת בעולם, השתמשה בכלי קיצוני למלחמה בטרור של שירות הביטחון הכללי כדי לעקוב אחר אזרחיה. או כשהממשלה כולה, על אגפיה הימניים והשמאליים, תמכה בחוק של שר המשפטים שנועד לאפשר כניסה של המשטרה לבתים ללא צו.
די ברור לאיזה צד של המתרס הנ"ל משתייכת החשיפה של תומר גנון ב"כלכליסט", שלפיה המשטרה רכשה ואף הפעילה את תוכנת "פגסוס" נגד אזרחים שלא נחשדו בדבר (בהם מפגינים פוליטיים), או כאלה שנחשדו אבל לא ברף שהצדיק פעולות חקירה לגיטימיות. והכל, לכאורה, ללא פיקוח בית המשפט.
גם לזה מתכוונים כשאומרים "כיבוש": הוא זוחל ממקום אחד, לא רחוק מהעין אבל די רחוק מהלב, עד שהוא מגיע אליך לווטסאפ
גם לפני הגושפנקה העיתונאית, הדעת נתנה ש-NSO והצעצוע המשחית שפיתחה לא היו נטע זר בהוויה הישראלית. NSO, שחווה כעת קריסה מסחררת, מהסוג שמאוד מקל על אנשים להתנער ממנה משל הייתה חתיכת אבק טורדנית ולא חוד החנית של גאוות הסייבר, היא לא עשב שוטה שצמח מתחת לשיבר. NSO, גם דרך הרקע של אנשיה והמוסדות שבהם נרכש הידע שלה, היא אורגניזם שנושא את המטען הגנטי של המערכת, ולכן מבין אותה יותר טוב מכולם. ועוד קודם היה ברור, לכל מי שעמד בפרץ ולא נשאב למחילות ארנב פוליטיות, שגופי האכיפה אוחזים בכוח אדיר, שמצדיק ביקורת הדוקה ובעיקר חשדנות אינסופית.
אולם גם אם זה לא היה תרחיש בלתי סביר, הצטלבות האינטרסים בין NSO למשטרה היא עדיין התגשמות הסיוט של הזמנים האלה: מצד אחד, חברת טכנולוגיה שמוכרת נשק להשמדה המונית של הפרטיות. מצד שני, מוסד שהמנדט שלו מאשר להפעיל אלימות כדי לשמור על הסדר, אבל הוא גם חלש ומורתע אחרי שנים של משימות שוחקות, ריקבון ארגוני וחניקה פוליטית. והנה, היכולות של תאגיד חסר אחריות והמצוקה של משטרה נטולת עכבות התחברו כדי להוכיח שישראל הרבה יותר קרובה לשכנותיה ממה שהיה נדמה.
אף ש-NSO נרכשה על ידי המשטרה בתקופת המפכ"ל יוחנן דנינו, מי שדחף לכאורה לשימוש נרחב יותר בתוכנת "פגסוס" הידועה לשמצה היה מחליפו, רוני אלשיך. באמת מפתיע לשמוע שסגן ראש שב"כ לשעבר לא הבין בשביל מה לבזבז את הזמן על איסוף ראיות או חקירות לגיטימיות כשאפשר להפעיל על תושבי ישראל טקטיקות מתחום השליטה על הפלסטינים.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס אגב, גם לזה מתכוונים כשאומרים "כיבוש": הוא זוחל ממקום אחד, לא רחוק מהעין אבל די רחוק מהלב, עד שהוא מגיע אליך לווטסאפ. כמו כן, אירוני לחשוב איך אז, ב-2015, בימין לעגו לחשש של גורמים בשמאל מפני מינוי מפכ"ל שהתעצב בממלכת החושך של השב"כ. מנגד, בשמאל וגם באגפים נרחבים של התקשורת למדו להתאהב בקטר של חקירות נתניהו, תוך התעלמות מאירועים מטרידים שהתרחשו במשמרת שלו בזמן אמת.
NSO היא קו פרשת המים של תעשייה פראית, וספק אם זאת המילה האחרונה על עלילותיה בדרך הארוכה והמבורכת למטה. צלחת הפדיחות של המשטרה גדושה כרגיל, מתרגילי יח"צ מבוימים ועד לגילויים המזעזעים בוועדת החקירה לבדיקת האסון בהר מירון. אבל הסיפור הזה גדול משתיהן, כי הוא מצביע על כך שהדרמה אינה ההתנגשות הבלתי נמנעת בין המדינה ובין תאגידי טכנולוגיה, אלא שיתוף הפעולה ביניהן. וזה, אם תהיתם, הפוטנציאל הכי ממשי של ימינו למצב של "קץ הדמוקרטיה".
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
