ולדימיר פוטין מבין, אומרים במערב. הוא מבין עד כמה שגה, ומה המצב האמיתי של צבאו באוקראינה. הוא כבר איננו מנותק או מוקף רק במלחכי פנכה, כפי שהיה עד שקיבל את החלטתו הגורלית, ההרסנית. כעת המצב בהיר: עליו לקבל החלטה. הוא יכול להתקפל ולהצטעצע עם "הסכם שלום" שאותו יציג כניצחון גדול. נייטרליות של אוקראינה. הכרה דה-פקטו בסיפוח קרים. התחייבות שלא תצטרף לנאט"ו. יודעי הח"ן יזכרו כי כל ההצעות האלה היו על השולחן לפני שאלפים רבים נמחצו בגלי חורבות, נהרגו מפגזים, רצו אחרי ילדיהם הפצועים לחדרי מיון בסרט אימה בלתי נגמר. אבל פוטין יארגן מיצג פרופגנדה ויטען שהציל את אמא-רוסיה מהנשק הגרעיני המדומיין של המשטר הנאצי המומצא בקייב. אם הכל יעבוד כשורה, זה יהיה הסולם שאיתו יירד הדיקטטור המוסקבאי מהעץ. אגב, כלל לא בטוח שהמערב יהיה מאושר מסיום כזה של הסרט. כפי שאמרו לי בצמרת המדינית במדינות הבלטיות, המסקנה היא שפוטין לבסוף קיבל משהו, סמלי ככל שיהיה, אחרי שהפעיל אלימות נוראה. זה מסר לעתיד.
טורים קודמים של נדב איל:
האפשרות השנייה של פוטין היא הפוכה בדיוק: להכפיל את עוצמת הכוח האלים באוקראינה. בהיסטוריה האישית שלו, זה בדרך כלל מה שעשה; אך בדרך כלל הוא התעסק עם חלשים. אוקראינה, ארה"ב והאיחוד האירופי לא מצטיירים ככאלה בימים אלה. באמצע השבוע קיים היועץ לביטחון לאומי האמריקאי, ג'ייק סאליבן, שיחה עם מקבילו הרוסי. שיחה נדירה מתחילת המלחמה. ההיגד המרכזי בה היה פשוט: אל תשתמשו בנשק לא קונבנציונלי באוקראינה, בשום פנים. המסר של וושינגטון למוסקבה הוא שלא כדאי לה לבחון אותה, לכפות עליה להגיב על שימוש בנשק כזה. שוחחתי השבוע עם חבר בבירה האמריקאית. "אם הם חושבים שזה יהיה כמו בממשל אובמה, שהיה איום בתגובה והיא לא התרחשה – זו טעות", הוא אמר לי. "חשוב שהרוסים יבינו את זה. זה עולם חדש, אחר. רוסיה תשלם מחיר יקר מאוד אם היא תציג ותפעיל בזירה נשק לא קונבנציונלי. וזו הבטחה שאנו נקיים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כולם מקווים שזה ייעצר, אבל לפי שעה התמונה מחשיכה. בכמה בירות במערב, וגם בירושלים, עלתה השבוע היוזמה להציע לפוטין משלחת הומניטרית בינלאומית למריופול, לב המאפליה של המלחמה; מקום שאין אלא לחשוש ממה שייחשף בו ברגע שהלחימה תיפסק. הרוסים לא מוכנים לשמוע על זה. אגב, לרוסים הייתה הצעה לאוקראינים בשבוע שעבר: קייב תוותר על מה שמוגדר "נשק התקפי", וזה יאופסן במחסנים מיוחדים, באוקראינה. מי שישמור עליהם אלה לוחמים רוסים.
עם הצעות כאלה ספק אם המו"מ יגיע רחוק.
לאוליגרכים יש את הכסף והמוטיבציה לזמום נגד פוטין. הוא יודע זאת, ומסמן אותם כגיס חמישי. במקביל האינטלקטואלים מוזמנים לשיחות אזהרה עם איומים על בני משפחה. מכאן הדרך קצרה לכרטיס טיסה למערב או לתל־אביב אם הם יהודים
הוא כועס, פוטין. הצבא איכזב אותו, המערב צבוע, והאוליגרכים מרתיחים אותו. החדירה הרוסית למערב, עליה עמל כה קשה, נחשפת ונשרפת. בשבוע שעבר, לדוגמה, גילה אקדמאי צרפתי שחברת הגז של רוסיה תרמה לארגונים סביבתיים, לדוגמה בבלגיה, כדי להתנגד לכורים גרעיניים; זו רק דוגמה זעירה לדרך שבה מוסקבה עבדה כדי לוודא שההתמכרות האירופית לדלקים שלה תימשך.
לאוליגרכים יש את הכסף והמוטיבציה לזמום נגד שלטון פוטין, והוא יודע זאת. בנאומו ביום רביעי הוא תקף אותם אישית, על "הבתים בריביירה הצרפתית" ואהבתם ל"אויסטרים ופואה גרה". הוא תיאר "גיס חמישי" בתוככי האומה הרוסית, אנשים שחשים יותר קרבה אל העולם מאשר לרוסיה עצמה. אילי ההון הבהירו לשליטם את דעתם על ההרס שהוא זורע, על ניתוקה של רוסיה מהגלובליזציה. התגובה של המשטר הייתה פשוטה: כאשר כל הדלתות נסגרות בפניכם ברחבי העולם, כאשר על הווילות שלכם משתלטים מפגיני המערב והחשבונות שלכם מוקפאים - אתם שבים הביתה. ופה, לנו יש את הרובים, חדרי החקירות וכל השאר. במוסקבה וסנט פטרסבורג מוזמנים האינטלקטואלים לשיחות אזהרה שכוללות לעיתים איום על בני המשפחה הקרובים שלהם. מכאן הדרך קצרה לכרטיס טיסה, לפעמים, אם הם יהודים, לתל־אביב. כמו האוקראינים.
וקבלת הפנים? מחקר שמופיע בעמודים אלה של האוניברסיטה העברית והמעבדה לפתרון סכסוכים PICR ממחיש את עמדות הציבור הישראלי בהקשרים אלה. האינדיקטור המרכזי לגישה הישראלית היא דרגת הקיטוב הפוליטי. ככל שזו גבוהה יותר, קל לנחש (בשמאל או בימין) את התוצאות. הליכודניקים מפגינים יותר הבנה ורגישות לטיעונים הרוסיים (אם כי גם בליכוד כ־40% רוצים לקבל פליטים אוקראינים שאינם יהודים, שיעור גבוה); ככל שנודדים שמאלה, כך פוטין מתקבל יותר כנבל, ויש נכונות רבה יותר לכניסת פליטים. במילים אחרות, כן: גם המלחמה באוקראינה והיחס לפליטיה הופך, די במהירות, להיות עניין שבטי של ימין ושמאל.
ביום שלישי השבוע פירסמו שרי האוצר והחקלאות, אביגדור ליברמן ועודד פורר, את הצווים שלהם לרפורמה בחקלאות. מהותם היא הסרה של מכסי מגן על פירות וירקות; חלקם יוסרו מיד, והרוב בהדרגה בחמש השנים הקרובות. יום לפני כן פורסמו ההתבטאות של ליברמן בישיבת הממשלה על ראשי הערים שרוצים נשים אוקראיניות; זה היה מאוד לא מצחיק, בלשון המעטה. יום לאחר מכן התברר כי מדד המחירים בישראל מזנק; למעשה, הוא בשיא של יותר מעשור. האם במשרד האוצר ידעו שהמדד צפוי להיות גבוה? לכל הפחות יכולים היו להעריך שכך יהיה. לכן הפרסום של הרפורמה – שלטענת ליברמן ופורר תוזיל את עלויות המזון לכל משפחה בכ-800 שקל בשנה – היה מהלך יעיל. הוא הסיט אש אפשרית מהמחירים המאמירים אל עבר הפתרון לכאורה: להביא עוד תפוחים מטורקיה, וגם עגבניות.
עכשיו יצטרכו לרדוף אחרי ליברמן ופורר כדי שיסכימו לפשרה. הצרות שסיעות כמו העבודה וכחול לבן יכולות לעשות לקואליציה בפגרה מצומצמות. אין הצבעות. ליברמן מקווה שתהיה ירידת מחירים מיידית בשוק; הציבור יתאהב במחירים החדשים
ליברמן הוא מהמתוחכמים בשרי הממשלה, כנראה לצד גדעון סער. הוא ללא ספק הכוחני ביותר. יש לו יותר ניסיון מיניסטריאלי מכל עמיתיו הבכירים, והוא מיישם אותו בנדיבות. דוגמאות לא חסרות. הרפורמה נחשבה כבר לאות מתה, אחרי שכחול לבן, העבודה ויש עתיד הבהירו, כל אחת בדרכה, שהיא לא תעבור כפי שהוצגה לקראת התקציב. החל מו"מ ארכני עם נציגי החקלאים, שטענו (ובלא מעט צדק) שטעות בנושא הזה תהרוג את החקלאות המקומית, לתמיד, ולכן נדרש מהלך מאוד מדוד. המגעים נתקעו. השבוע החלה פגרת הכנסת וליברמן מיהר לקבוע עובדות בשטח. עכשיו יצטרכו לרדוף אחריו ואחרי פורר כדי שיסכימו לפשרה. ומה הקשר לפגרה? הצרות שסיעות כמו העבודה וכחול לבן יכולות לעשות לקואליציה מצומצמות. אין הצבעות. בנוסף, ליברמן מקווה שתהיה ירידת מחירים מיידית בשוק; הציבור יתאהב במחירים החדשים.
בממשלה הנוכחית, כל שר הוא דוכס במשרדו, וראש הממשלה הוא מעין מנהל כללי. בסוגיית הפירות והירקות המאבק של ליברמן ענייני, גם אם לא מסכימים איתו. זה לא תמיד ככה; הוא לעיתים פשוט מטיל וטו על מה שלא מוצא חן בעיניו. דוגמה טובה היא סאגת בית חולים השדה באוקראינה. ראש הממשלה בנט סיכם על כך עם משרד החוץ, וקבלן הביצוע נבחר להיות בית החולים שיבא תל השומר. שר האוצר התעצבן; הוא שמע על כך מהתקשורת, ובמשרדו תוקפים בעקביות את מנכ"ל שיבא פרופ' איציק קרייס, המתואר שם כ"אמן יחסי ציבור". שר האוצר הודיע שאין כסף, שיסתדרו בלעדיו. אגב במקביל, בית החולים איכילוב הודיע למשרד החוץ שהוא זקוק לסיוע: הוא מתעתד להוציא בית חולים שדה לטפל בפליטים אוקראינים – במולדובה. למעלה משבוע חיפשו במשרדי החוץ והבריאות מימון עוקף-אוצר ומצאו פתרון: חלק מבית החולים באוקראינה – יוזמה מטעם ממשלת ישראל, הבה לא נשכח – ימומן בידי קרן פילנתרופית, והשאר מתקציבי משרדי הממשלה. משרד האוצר יעניק ערבויות ותו לא. שמישהו יריב עם ליברמן ויגיד לו שעם כל הכבוד זו איננה החלטה שלו? לא בממשלה הנוכחית.
דוגמה אחרת, גדולה בהרבה, הייתה ההשפעה הענקית של ליברמן על מדיניות הקורונה בגל האחרון. שר האוצר סירב לשמוע על הגבלות שיובילו לפיצויים למגזרים ספציפיים ("לא נפזר כסף ממסוק"). המומחים, לפחות חלקם, המליצו להטיל הגבלות על אירועים גדולים, חתונות וכו'; שר האוצר לא היה מוכן לשמוע. אם זה היה תלוי בבנט לבדו, כנראה שהוא היה, ולו רק בשל זהירות, מטיל הגבלות על התכנסויות. אך ליברמן היה נגד, בעקביות, כי "אין הצדקה לצעדים דרסטיים". כאשר דיברתי עם שרים ושאלתי מדוע לא מוטלות הגבלות, ענו לי לפחות שניים – ליברמן לא מרשה. יצוין כי לפני כשבועיים ליברמן, נאמן לתפיסתו שהוא יפצה רק אם יהיה צריך, הביא מתווה פיצויים לעסקים קטנים ובינוניים שנפגעו. נראה מה ייצא ממנו.
בממשלה רגילה ראש הממשלה נותן הוראה לשר האוצר – בדרך כלל איש מפלגתו שלו – כדי שהמדיניות הכלכלית תהיה מותאמת לאג'נדה הכללית. בממשלה הנוכחית יש ראש ממשלה כלכלי, ליברמן. אנשי המקצוע באוצר מרוצים ממנו מאוד, אך לעיתים הוא טועה משמעותית או סוגר חשבון; בכל מקרה, הוא זה שמחליט, כמעט לבד. זה עניין טבעי: אין ואקום בפוליטיקה, ואת ראשות הממשלה שלו הקדיש בנט לפי שעה לקורונה, איראן וכעת תיווך במלחמה באוקראינה. הכוחנות של ליברמן היא אולי הצלחה אישית (בישראל מעריצים התנהלות כזו), אבל ברפורמה בחקלאות מדובר במשחק באש, בגלל שבריריות הקואליציה.
הריכוזיות הכלכלית היא לא רק עניין של כיפוף ידיים. מחירי הדירות, סוגיה שכולאת דורות שלמים במבוך של חוב, זינקו בשנה אחת ב-13%. אך מאז הקמתה לא התכנסה הממשלה לדיון אחד על משבר הדיור. זה לא התחום של ליברמן בלבד, כמובן; יש את משרדי השיכון והפנים. שיהיה לכולנו בהצלחה עם גל העלייה.
זה לא שהקורונה חזרה, היא פשוט לא הלכה לשום מקום. עם למעלה מ-5,000 נדבקים ביום במהלך השבוע האחרון – כאשר רבים לא טורחים להיבדק כלל – הגל הקודם לא ממש הסתיים. הסיפור הוא לא "הזן החדש" שנופח בתקשורת מעבר לכל פרופורציה (אין כל אינדיקציה שהווריאנט מידבק או אלים יותר), אלא המעגל הבלתי נגמר של חסינות דועכת, עלייה במספרי המקרים, הדבקות וחיסונים, שוב חסינות דועכת וגל חדש.
יש שיגידו מיד – מה זה חשוב, בעצם. אז יש יותר מקרים; הציבור מחוסן, או מחוסן וכבר נדבק (כמו כותב שורות אלה). הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לחודש שעבר, נתונים חלקיים יש להדגיש, מסבירים מדוע זה חשוב. עם תמותה כוללת שהגיעה ללמעלה מ־5,000 מתים, פברואר היה הקטלני ביותר מתחילת המגפה. כל שנה מתים בחורף, מפזמים מכחישי המגפה. רק שלפי נתוני הלמ"ס חווינו תמותת-יתר של 18%. זהו השיעור הדרמטי ביותר מתחילת הקורונה של תמותה עודפת; והמשמעות של "עודפת" היא שהאנשים האלה לא היו אמורים למות. הם מתו מקורונה, לא "עם".
האומיקרון יצר מציאות פרדוקסלית, קשה להפנמה. כל אחד מאיתנו נהנה מהגנה טובה יותר ברמה האישית – אם התחסנו, או נדבקנו, או שניהם. הסיכונים של אחד מאיתנו פחתו. אך בשל רמת ההדבקה הגבוהה של האומיקרון, הוא יוצר עומסים על מערכת הבריאות; הוא גם מביא לתמותה נפוצה יותר. שפעת ומחלות נשימתיות תמיד הרגו כל שנה אנשים מבוגרים, עם מחלות רקע. בעולם שהולך ומתגבש נגד עינינו, הקורונה תוסיף לתמותה הזו באורח משמעותי. אם מרוץ התרופות והחיסונים לא ישיג אותה, אם מדינות לא ירצו להטיל הגבלות כלל, אם מתנגדי החיסונים ימשיכו בהפצת הרעל שלהם, תוחלת החיים פשוט תתקצר.
באירופה מספרי המקרים החלו לעלות, וכך גם האשפוזים. בארה"ב, שהוכתה אחרונה (והתחסנה אחרונה), המצב יציב וטוב יחסית. בסין ובאזור הפסיפי כולו יש עלייה דרמטית במקרים. ספציפית, הונג־קונג חוותה תמותה מזעזעת בשיעוריה. שתי מדינות שיישמו תפיסה של אפס־קוביד מתמודדות עכשיו עם אומיקרון, שאיננו מאפשר אסטרטגיה כזו יותר. הראשונה היא ניו־זילנד, שחיסנה בחיסונים מערביים טובים את כל אוכלוסייתה. השנייה היא סין – שם חוסן הציבור בחיסון הסיני, החלש יותר. בניו־זילנד התמקדו, כמו בישראל ובבריטניה, באוכלוסיות הסיכון המבוגרות. בסין נפוצו שמועות ופייק ניוז דווקא באוכלוסייה המבוגרת, של בני 70 ויותר. שיעור החיסון שלהם (בחיסון יעיל הרבה פחות מפייזר, וללא בוסטר) היה נמוך. התוצאות: בניו־זילנד שיעור התמותה אפסי. בהונג־קונג, הוא מחריד. האומיקרון, במילים אחרות, איננו "זן קל". אנחנו פשוט מחוסנים או מחלימים. לקח שכדאי שנזכור לקראת הגל הבא, שנקווה שלא יבוא.
ציטוט
"לקשור את הוצאת משמרות המהפכה מרשימת הטרור להבטחה איראנית לרגיעה – זה דבר שגורם לנו להיראות תמימים. עבור משמרות המהפכה, שהודו השבוע כי ירו טילים לעבר ארביל, להבטיח רגיעה אזורית זה אמין כמו פוטין שאומר שלא יפלוש לאוקראינה"
(דניס רוס, הדיפלומט האמריקאי הוותיק, בביקורת חריפה על התשורות שמתעתד ממשל ביידן לחלק למשטר באיראן לרגל הסכם הגרעין).
