(צילום: גיל יוחנן, שחר גולדשטיין)
אין עיקרון או יסוד מוסרי, חיובי ומאיר ככל שיהיה, שלא ניתן לנצל אותו לרעה. הרעיון היסודי שעמד בבסיס חוק השבות הוא יצירת מקלט בטוח לכל יהודי בעולם. שנים רבות של היסטוריית רדיפות ופוגרומים, שואה וגירוש ספרד, הולידה את המסקנה כי ישנו צורך בבניית מקום שבו ימצא את ביתו כל אדם השייך לעם ישראל, יזכה בו לאזרחות מיידית, ויתאפשר לו להצטרף למפעל הייחודי של התנועה הציונית. ידע כל יהודי בעולם שיש מקום שבו לאומיותו לא תמנע ממנו להיות אזרח מן המניין במדינה שמקבלת אותו בשמחה.
אלא שגם חוק זה יכול להיות מנוצל לרעה. בעיקר על ידי פושעים מבני העם היהודי, במדינות שונות בעולם, שרואים במדינת ישראל מקום שאליו הם יוכלו להימלט מרשויות החוק בארצם, ולפעול כנגד הסגרתם והעמדתם לדין. הסולידריות היהודית, המסורת נגד העבירה החמורה ביותר שהייתה בקהילה היהודית – ה"מסירה" לגויים – משמשים בידי נבלים רבים כלי שעליו הם פורטים, ומבקשים בדרך זו לגייס את מדינת ישראל ומוסדותיה כדי להציל אותם מלעמוד למשפט בפני מערכות חוק וצדק.
וכשהשימוש המכוער הזה במדינת ישראל אינו מצליח – הם ממשיכים לחפש דרכים כדי לאלץ את המדינה להימנע מהסגרתם, ושוב על ידי שימוש בכלי ששורשו יונק מאנושיות ובקשת צדק, אך גם הוא יכול להפוך לחרב פיפיות: טיעון אי-הכשרות הפסיכיאטרית לעמוד לדין.
כאשר ההימנעות מהסגרה מבוססת על נימוקים דתיים לכאורה, והדין המוצדק של איסור המסירה של יהודים לגויים הופך להיות הנמקת יסוד לשותפות בפשיעה – מדובר בהחמרת המעשה הנורא הזה
המחיר שמדינת ישראל נאלצת לשלם בשל כך הוא עצום. עוד לפני בחינת האינטרסים השונים של המדינה – מדובר בניסיון לאלץ את המדינה לנהוג בדרך המנוגדת למוסר ולאתיקה, ולחייב אותה להיות שותפה בדרך עקיפה בעבירות החמורות שנעשו על ידי הפושעים. כבר התנ"ך מלמד, באחד הסיפורים האיומים בהיסטוריה היהודית שבתקופת השופטים, כי בשעה ששבט בנימין סירב להסגיר את אנשי הגבעה שהתעללו בפילגש למשפט צדק – הם הפכו להיות שותפים בפשע. אסור לה למדינת ישראל להסכים לכך, ולהיות חלק מהמעשים החמורים האלה.
זהו גם חילול השם נורא. כאשר ההימנעות מהסגרה מבוססת על נימוקים דתיים לכאורה, נעשית בדרכים אסורות על ידי מנהיגות דתית, והדין המוצדק של איסור המסירה של יהודים לגויים הופך להיות הנמקת יסוד לשותפות בפשיעה – מדובר בהחמרה הולכת וגדלה של המעשה הנורא הזה.
לעולם צריך לראות את טובת הנפגעות והנפגעים כקודמת בהרבה לטובת החשודים בפשיעה, ולא ניתן לקלוט איך מבקשים אנשים בשם שמיים למנוע את יציאת האמת לאור, ובירור החשדות לפשעים החמורים. במקרה של מלכה לייפר, במהלך שטוב שנבלם אתמול (יום ג') סופית, זו גם פגיעה חמורה בקהילה היהודית החרדית באוסטרליה, ויצירת מוקד מתח עצום בינם ובין מדינת העם היהודי.
לזה יש להוסיף גם את שפת האינטרסים. מדינה הרוצה שפושעים שנמלטים ממנה יוסגרו לידה ויבואו על עונשם, אינה יכולה לנהוג בצביעות כאשר היא נדרשת לעשות את אותו הדבר מול מדינות חוק אחרות. מוסר אינו יכול להיות חד-כיווני, ורק נתאר לעצמנו איך היו הפועלים נגד ההסגרה חשים אם הפשיעה הייתה פוגעת בהם. הרבה יותר מדי זמן לקח למדינת ישראל לפעול בדרך הפשוטה, הישרה, האנושית והמוסרית: להסגיר חשודה בפשעי מין חמורים כדי שתעמוד למשפט, ולהשיב את המעשה הראוי למקומו הראוי בעיצוב המדיניות.
- הרב יובל שרלו הוא ראש מרכז האתיקה של ארגון רבני צהר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
