אם לא יקרה היום (שני) משהו דרמטי, כמו זה שהנשיא יצחק הרצוג יפסיק לדבר על פשרה שממש בהישג יד ועל כך שאפשר להגיע להסכמות תוך זמן קצר, ובמקום זה ינגב את הרוק מפניו וישים את כל כובד משקלו כדי לעצור את ההצבעה היום בכנסת - הרי שהרכבת תצא מהתחנה. הרצוג עוד יכול לעשות מעשה של הרגע האחרון ולבלום את הקטר. הוא יכול לצאת פומבית ולהוקיע את האשמים בהכשלת ההידברות, להרים כמה טלפונים למובילי המהפכה המשפטית להתריע בפניהם שאם הם יעלו את החוקים האנטי-דמוקרטיים להצבעה ראשונה – הוא "ילך להם על הראש" בכל מקום שיוכל. אם כל זה לא יקרה עד אחר הצהריים כשהחוקים יעלו להצבעה – ייצא לדרך השלב הראשון בהפיכתה של ישראל מדמוקרטיה למשהו אחר לגמרי. משהו שכמותו לא הכרנו, שישנה לחלוטין את פניה של המדינה.
זה ככל הנראה לא יקרה. הרצוג לא בנוי לזה. הפנייה שלו לצדדים הגיעה באיחור. חברי הקואליציה שיטו בו. הנסיגה שלו מהתנאי שהוא עצמו הציב במתווה שלו, שתהליך החקיקה חייב להיעצר, וההבטחה המביכה שהוא ימשיך לנסות ולהביא להידברות גם אחרי קריאה ראשונה - מעידים שהוא לא הנשיא שמדינת ישראל זקוקה לו בזמן הזה. נשיא חזק, החלטי, סמכותי, בעל ערכים ועקרונות, שמוכן גם לסכן את תפקידו כדי להציל את המדינה. אני בטוחה שהרצוג חושב שהוא עושה כמיטב יכולתו. הוא לא. מיטב יכולתו היה להודיע שאם הקואליציה לא מקיימת את הדרישה שלו לעצירה מוחלטת של החקיקה עד להידברות – הוא מתפטר.
כן, כן, מתפטר. כבר שכחנו, אבל יש גם אופציה כזאת. תארו לעצמכם איזה רושם זה היה עושה, בארץ ובעולם, אם הנשיא היה מודיע שהוא שם את המפתחות, תרתי משמע, אם הקואליציה לא מקבלת את התנאי הכי חשוב במתווה שלו ונותנת סיכוי להידברות. כי הרי מה נותר לו לעשות בתפקידו הממלכתי, אם ברגע היסטורי, בזמן המשבר הכי גדול בתולדות המדינה, אין לנשיא המדינה שום SAY, ואם לקרוא לזה בשם: פשוט מצפצפים עליו.
נכון לכתיבת שורות אלה, רק הנשיא יכול לעשות משהו. התקווה שכמה מאנשי הליכוד ייעדרו מההצבעה, פשוט לא ייכנסו למליאה, כנראה תמימה עד כדי גיחוך. אסיר ציון, יולי אדלשטיין, נמצא בכלל בקייב, בביקור רשמי מטעם הכנסת. כמה נוח. שאר הבכירים, שאולי הייתה תקווה קלושה שיבינו את המשמעות של הצבעתם – יואב גלנט, אבי דיכטר, ניר ברקת, ישראל כץ ואפילו דוד ביטן, כבר הודיעו שיצביעו בעד ה"רפורמה" של יריב לוין ושמחה רוטמן.
הפגנות מחאה ברחבי הארץ נגד הרפורמה
(צילום: עידו ארז, מחאת ההורים, דפנה משקובסקי, סער הס)
האנשים האלה צריכים להבין שהצבעה בעד ה"רפורמה המשפטית" מבלי לתת צ'אנס להידברות, היא בניגוד אפילו לעמדת רבים ממצביעי הליכוד. ההצבעה הזאת עשויה להיות סוף הקריירה הפוליטית שלהם, שלא לדבר על כך שייזכרו בהיסטוריה של המדינה לדיראון עולם. איזו דרך נוראית לרדת מהבמה הפוליטית. רוב הציבור הישראלי לא ישכח ולא יסלח. גם בליכוד לא אוהבים חולשה, פחדנות וצייתנות. גם שם לא ישכחו ולא יסלחו.
ובנימין נתניהו, אף שפורמלית מנוע מלהתערב, הכול תלוי בו. אם לא היה רוצה - הצבעה לא הייתה מתקיימת. אבל האיש שהכול התחיל ממנו ולמענו, והכל יכול להיעצר בו - הוציא לדרך אתמול, יום לפני ההצבעה, עוד שני חוקים, שכל מטרתם להיטיב איתו: החוק שימנע את הוצאתו לנבצרות (כאילו שהחוק הזה בכלל על הפרק), והחוק שיאפשר מימון של המדינה לשני בתיו. לא רק הבית שברחוב עזה, גם זה שבקיסריה. אז זה לא סדום פה? הרי מדובר בתעשייה של איש אחד, סליחה, של משפחה אחת, ושל ניצול ציני ומושחת של כספי מדינה לצרכים פרסונליים.
אם לא יקרה משהו דרמטי, הרי שעל רקע המפגינים שיעמדו מול הכנסת, תצביע היום המליאה על שני חוקים: על שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ועל ביטול הביקורת השיפוטית על חוקי יסוד. מי שחושב לעצמו: אז מה כבר קרה, הרי אפשר יהיה לדבר אחרי קריאה ראשונה, לא מבין, או מעמיד פנים שהוא לא מבין איך הדברים עובדים. העברת החוקים בקריאה ראשונה, מרחיקה את ההידברות ומקרבת את הרגע של משבר רשויות. הסיכוי למנוע את ההתנגשות הולך וקטן. והמשמעות המיידית של ההצבעה פירושה דחיית מתווה הנשיא.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיעצוב. עצוב וכואב. חבל על המדינה הזאת. כשרואים את מאות האלפים שמפגינים ברחבי הארץ, מבוגרים, הורים עם ילדים ואנשים צעירים – הלב נכמר. לחשוב שראש ממשלה מוכן להקריב מדינה שלמה על מזבח צרכיו המשפטיים והאישיים, זה בלתי נתפס. שנתניהו, בן של היסטוריון, אדם עם תודעה היסטורית כבירה וידע אדיר לא יביא בחשבון איזה מקום הוא יתפוס בדפי ההיסטוריה – בלתי מתקבל על הדעת. רק אדם ששבוי בידי אנשים מושחתים, חסרי מעצורים ומסוכנים, מתנהג כך. כל יועץ למנהלים יודע, שלפני כל החלטה חשובה המנהל צריך לשאול את עצמו: ומה אם אני טועה. מה המחיר הפוטנציאלי של ההחלטה שלי. כמעט כל הטעויות הגדולות בהיסטוריה נעשו בגלל סיבה אחת: ביטחון יתר.
אולי זה מה שיקרה לנתניהו. ללוין. לרוטמן. כשיבחנו פעם את האירוע בדיעבד, לא יבינו איך מי שקיבל את ההחלטה לא התייחס לכל המידע שהיה ברשותו. תהיה תדהמה מחוסר היכולת של המנהיגים להקשיב לאזהרות של כמעט כל אנשי הביטחון, הכלכלה והמשפטים, שאומרים בנחרצות שזו טעות נוראה. נתניהו. לוין. תעצרו. זה יהיה עליכם.
- סימה קדמון היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
