הסערה בעקבות העצרת לציון יום הנכבה באוניברסיטת בן גוריון אתמול (שני), והחיכוכים ליד לאוניברסיטת תל אביב בשבוע שעבר, חידדו שוב עד כמה העבר הטעון חי ומשפיע על מערכת היחסים בין החברה הערבית בישראל לזו היהודית. האירוע גם המחיש את הפער בין הנרטיבים של שתיהן, המקשה על ניהול שיח נוקב לגבי העבר, קל וחומר על גיבוש "סיפור ישראלי" משותף. כמו שהוכח גם באירועי מאי בשנה שעברה, הסיפור הפתוח של 1948 מצמיח זיכרונות קולקטיביים שאינם רק מתחרים, אלא מתנגשים זה בזה ומהווים בסיס לעימותים מעשיים.
כל עוד מדובר בהנצחה ובזיכרון המתעצבים ברשות הפלסטינית וברצועת עזה, נדמה כי אין מה לעשות או על מה להלין. המתח המתמשך בין ישראל לשני הממשלים הפלסטיניים ממשיך לשמש בסיס לקיום זיכרון קולקטיבי פלסטיני חד-ממדי, המטיל באופן דיכוטומי את כלל האשם לגבי אירועי 1948 על כתפי ישראל - שלפי המתואר תכננה מראש טיהור אתני של הארץ ופעלה ללא הרף למחיקת זיכרון הנכבה - בעוד הפלסטינים מוגדרים קורבן נצחי הממתין להתנצלות, פיצוי ואף השבה של גלגל ההיסטוריה לאחר בדמות שיבת הפליטים.
הבעיה העמוקה יותר בהקשר לזיכרון הנכבה נוגעת לאזרחים הערבים הפלסטינים בישראל המצדדים באופן מלא בנרטיב הפלסטיני לגבי אירועי 1948, תוך מתיחת קו ישיר בין הטענות לקיפוח בהווה לטראומת העבר, וטענה כי זו ממשיכה להתקיים גם כיום. הדבר גורם לשימור ניכור מובנה כלפי המדינה והציבור היהודי, המגולם בסיסמה הרווחת בציבור הערבי בישראל "יום עצמאותם הוא יום אסוננו". זו מקשה על ההשתלבות של רבים מהאזרחים הערבים בשלטון או בחברה, שממילא נתקלים ביחס חשדני מצד רוב הציבור היהודי או בקושי לפתח הזדהות או הבנה. כך, סקרי דעת קהל שנערכו בקרב הציבור הערבי בישראל מאז שנת 2000 העלו כי רוב מוצק בו סבור שהצד היהודי הוא האשם העיקרי בהיווצרות הנכבה.
עם כניסתה לשנת קיומה ה-75 מדינת ישראל חסונה מספיק כדי לקדם לימוד ודיון ציבורי מעמיק של אירועי 1948, הן בחברה היהודית והן בזו הערבית (שיח שאגב התקיים תמיד, בניגוד לנרטיב הרווח לגבי מאמץ מחיקה או השתקה). עם זאת, לגבי שתי החברות הכרחי שהדבר ייעשה באופן ביקורתי ומאוזן הכולל לא רק את הדיון על גירוש ובריחת מאות אלפי ערבים, אלא בין היתר גם ניתוח לגבי אחריות הצד הערבי לנכבה: דחיית תוכנית החלוקה ב-1947, הכרזת מנהיגי מדינות ערב והפלסטינים על שאיפתם להכחיד את היישוב היהודי, וכן מעשי טבח רבים שנערכו ביהודים על ידי הצד הערבי (לרבות הפלסטינים).
אירועי יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב
(צילום: ניצן דרור, דור דוגמא)
כל זאת, בניגוד לנטייה הרווחת בקרב רבים מהפלסטינים לברור סלקטיבית את רכיבי הזיכרון של 1948 - תוך התמקדות בסבל שנגרם להם במלחמה ולאחריה - ולבודדו מההקשר הרחב. הדבר משול להחלטה שיקבלו גרמניה ויפן - שתי מדינות תוקפניות שהובסו - כי ברצונן להתמקד בסבל שנגרם לאזרחיהן במהלך מלחמת העולם השנייה. כמו במקרה של האזרחים הגרמנים בשנות ה-40, גם בזה של הפלסטינים ב-1948 לא ניתן לנתק את גורלו וסבלו של הציבור הרחב מההחלטות שקיבלו ההנהגות הלאומיות הערביות.
ד"ר מיכאל מילשטייןמדינת ישראל מצויה בשלב היסטורי רגיש במיוחד בהקשר של יחסי יהודים וערבים: שנה לאחר ההתנגשות החריפה ביותר מאז הקמת המדינה בין אזרחים משתי החברות, ומנגד - בצל ההשתלבות התקדימית של מפלגה ערבית בקואליציה השלטונית תוך הגדלת השפעת הערבים על קבלת ההחלטות במדינה. בפני יהודים וערבים ניצבת האפשרות לצלול לתהומות של התנגשות או להתקדם לפיתוח מסגרת קיום משותפת יציבה.
את רוחות העבר לא ניתן להזניח או לשכוח, והן ממשיכות לרדוף אחר שתי החברות בהווה. חיוני לקיים בירור מעמיק לגבי אותו העבר, אולם הכרחי שיהיה גם מאוזן וביקורתי ומשוחרר מדיון מתנצח לגבי הצדק ההיסטורי שסופו לתעל את שתי החברות לפרק חדש של אירועי 1948.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
