בדיחה ישנה גרסה שהמדף הדל ביותר בספרייה הוא זה על המטבח האנגלי או על גיבורי מלחמה איטלקים. מאז שפים אנגלים הפכו גיבורי תרבות וטלוויזיה; לעניין גיבורי המלחמה האיטלקים אני לא רוצה להתייחס. אבל המקבילה הישראלית, שעליה אפילו אסור לספר אצלנו בדיחות, תעסוק בספרים שנושאם הוא הגרעין.
ממלכת הסוד הישראלית היא מפעל ענף ועתיר כוח ותקציבים, חלקם מוצדקים מאוד וחלקם לא ממש. ואין נושא שהיא עוסקת בו בקפדנות, אפילו בקנאות, כמו הגרעין. כשהחוקר אבנר כהן ביקש לפרסם בישראל את ספרו "ישראל והפצצה", סירבה הצנזורה אפילו לקרוא את הספר, ופסלה באופן גורף את כל כתב היד. לכהן הובהר שאם יגיע לישראל ייעצר, וכשהגיע לבסוף נחקר ארוכות על ידי הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב), בימים שהשם הזה הילך אימים על מי שעוסק בענייני ביטחון. זה היה ב-1998, וכהן חי מאז בארה"ב, ומוציא שם את ספריו. אני מכיר את רובם; באף אחד מהם הוא לא מגלה סוד כלשהו הנוגע למה שיש או אין לנו, לפי המקורות הזרים המפורסמים.
בעולם, גרעין ומדיניות גרעין הם עניין לאזרחים. גיבוש המדיניות של ארה"ב, המדינה הראשונה שהתחמשה בנשק גרעיני והיחידה עד היום שהפעילה כזה, נעשה תוך התייעצות מתמדת בחוקרים אזרחיים כמו ברנרד ברודי, יהודי אמריקני שהיה מראשי מעצביה של תיאוריית ההרתעה הגרעינית. הספר שהקפיץ את הקריירה של הנרי קיסינג'ר, לימים היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה רב-ההשפעה של ממשל ניקסון, נקרא "נשק גרעיני ומדיניות חוץ". בישראל, אין נושא שאנחנו מעדיפים יותר, כמעט בקנאות, להשאיר לגנרלים ולגנרלים-לשעבר שמכונים היום "דרג מדיני".
ד"ר ישי (ג'סי) פרס הוא לא מומחה גרעין. תחום ההתמחות האקדמי שלו הוא המזרח התיכון, ובתפקידו היום כסגן הנשיא לאסטרטגיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא עוסק בהרבה דברים, לאו דווקא בגרעין. בשיחה בינינו הוא מספר איך התגלגל לכתיבת הספר "שנית לא תיפול", שאותו פרסם בשנה שעברה: זה התחיל כדיון אקדמי בינו לבין מנחה הדוקטורט שלו, ואחר כך במבט אל המציאות שאמר: יכול להיות שחרף כל מאמצינו והבטחות המנהיגים ובניין הכוח והאיומים הגלויים, מישהו במזרח התיכון – איראן ו/או מישהו אחר – יצטייד בנשק גרעיני. זה קרה בצפון קוריאה, זה יכול לקרות גם פה. ומה אז?
בשיחה פרס מתייחס לספר, "מלחמה גרעינית ושלום גרעיני", שנכתב על ידי יהושפט הרכבי לפני כמעט 50 שנה. באותה שנה, אגב, שבה יצא סרטו הנפלא של סטנלי קיובריק "ד"ר סטריינג'לאב", שכותרת המשנה שלו היא "איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את הפצצה".
מעניין ללמוד שבשנות ה-50 וה-60, שבהן נבנה "מפעל הטקסטיל" הידוע ליד דימונה, התקיים בישראל דיון בעניין הגרעין, שלא היה (ולא היה צריך להיות) גלוי לגמרי, אבל היה פתוח ושקול הרבה יותר מהיום. אנשי צבא, מדינאים ואנשי רוח הביעו את דעתם; ספרו של הרכבי, שהיה ראש אמ"ן ואחר כך ממניחי היסוד לחשיבה האסטרטגית בישראל, יצא בהוצאת "מערכות" של משרד הביטחון. מאז השיח שלנו בנושא הולך ומידלדל, הולך והופך ילדותי, דווקא בזמן שהשאלה איך נתכונן לעידן שבו אויבת שלנו תחזיק בנשק הכי נורא שהמציא האדם עלולה להפוך מעשית מאי פעם.
גם פרס, כמובן, לא עוסק בכלל במה שיש או אין לישראל. הוא עוסק בדוגמאות מן העולם, שבו יש נשק גרעיני מעצמתי אבל גם סכסוכים צבאיים "רגילים" בין שתי מעצמות גרעיניות כמו הודו ופקיסטן, ומנסה להפיק מכך לקחים שרלוונטיים גם לנו. מעל לכל, הוא מנסה לנרמל את השיח סביב הגרעין, שרוב הישראלים מפחדים להסתכל עליו בעיניים נורמליות.
הדברים נוגעים, כמובן, גם למדיניות העיוורת של ישראל בעניין הגרעין האיראני בעשור האחרון – שעליה אין שום מחלוקת אצלנו, כי איפה שלא מדברים לא יכולה להיות מחלוקת. כתבתי לא פעם שבעיניי, המדיניות שלנו דוחפת את האיראנים לכיוון ההחלטה להתחמש בנשק גרעיני, שראש אמ"ן אמר לאחרונה שטרם נפלה בטהרן אבל רוב הישראלים משוכנעים שהתקבלה כבר מזמן. זה מפרנס היטב רווחים פוליטיים; ספק אם זה יוצר שיח ראוי המביא להחלטות נכונות.
אהוד ברק אמר פעם שגם אם לאיראן תהיה פצצה, "זה לא יהיה סוף הרעיון הציוני". יש מקום לחשש שדווקא בגלל שאנחנו לא מדברים על זה, אם יום אחד האיראנים או אויב אחר יעשו ניסוי גרעיני ויכריזו על יכולת יהיו הרבה ישראלים שיחשבו שסוף הרעיון הגיע. אבל יותר מעניין הגרעין עצמו, ההתכנסות שלנו אל תוך הפחד, אל ההבטחות הריקות של הפוליטיקאים ואל האמונה המיסטית שבסוף מטוסים כחול-לבן ימריאו לשמיים והכל יהיה בסדר, ההתכנסות הזו מדאיגה ופוגעת בביטחון הלאומי.
