רבים בישראל מתקשים להכיר בכך שטבח 7 באוקטובר הצליח להחזיר את הסוגייה הפלסטינית לסדר היום העולמי והאזורי. דוגמה בולטת לכך הייתה בדברי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שאמר ש"לא תהיה חזרה לסטטוס קוו של 6 באוקטובר בין ישראל לפלסטינים". הוא הבהיר שכוונתו שחמאס לא יוכל עוד לבצע פעולות טרור והדגיש שחייב להיות אופק מדיני המבוסס על פתרון שתי המדינות. קולות דומים נשמעים גם באירופה ובעולם הערבי.
הסוגייה הפלסטינית חזרה בשלושה אופנים עיקריים. האחד מייצג את כל הגורמים המנסים לתפוס טרמפ על המלחמה, ובמיוחד על תגובת ישראל בעזה, על מנת לקדם את האג'נדה של שחרור פלסטין מהים ועד הנהר. רבים מהם מתנגדים מבחינה אידיאולוגית לקיומה של מדינת ישראל, הנתפסת כחלק מהקולוניאליזם המערבי. מקצתם אנשי אקדמיה, כולל יהודים, התומכים בגישת המדינה האחת שבה בסופו של דבר היהודים יהיו מיעוט.
האופן השני מתייחס לגורמים שמכירים בישראל, אך רואים בטבח חלק בלתי נפרד מסכסוך ארוך שנים. גישה זו משתקפת בדברי מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ("התקפות חמאס לא התרחשו בוואקום, הפלסטינים 56 שנה תחת כיבוש חונק"), או של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ("חמאס אינו ארגון טרור, הוא ארגון שחרור שמנהל מאבק על אדמתו"). אמנם השניים הללו מעולם לא היו חובבי ציון, אולם הצהרותיהם מהדהדות ומעניקות גב לקולות רבים בעולם ובמזרח התיכון שרואים בפעולה הרצחנית של חמאס חלק מהסכסוך.
ביידן מייצג את האופן השלישי, וגישתו תהפוך לקו המנחה של ארה"ב ובעלות בריתה באירופה ובעולם לאחר המלחמה. גישתו משתקפת גם בהצהרות של ראשי מדינות החתומות על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל. נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי אמר ש"סיום הסכסוך יהיה באמצעות פתרון שתי מדינות, שייתן לפלסטינים תקווה ומדינה בגבולות 1967 שבירתה ירושלים". גם ההצהרות של יורש העצר הסעודי ושר החוץ שלו מסתיימות כולן בצורך לסיים את הסכסוך על בסיס פתרון שתי המדינות. אפילו הפסגה הערבית-אסלאמית שהתקיימה ב-11 בנובמבר וכללה גינויים רבים לישראל, הסתיימה בקריאה להשקת יוזמה בינלאומית שתקדם הקמה של מדינה פלסטינית לצד ישראל.
במשך שנים ניסו בנימין נתניהו ואחרים להוליך שולל את הציבור היהודי וטענו שניתן להתעלם מהסוגייה הפלסטינית או להרחיקה באמצעות נורמליזציה עם מדינות ערב. אולם שאלת שבעת מיליון הפלסטינים החיים בין הירדן לים לא הולכת לשום מקום. היא אף מחריפה, בין היתר ברקע ההתנגשויות היומיומיות בין המתנחלים לפלסטינים בגדה. במקביל יש בחברה היהודית מי שרואים במלחמה הזדמנות לממש חלומות אידיאולוגיים - בין אם ביהודה ושומרון ובין אם בעזה – מה שעלול להבעיר את השטח כאן, בעולם הערבי ובכלל.
ההיסטוריה בעולם בכלל ובסכסוך בין ישראל והערבים בפרט מלמדת שמלחמות מייצרות הזדמנות לפתרונות מדיניים שקודם לכן נתפסו כבלתי אפשריים, בלתי רצויים או שאין להעלותם על הדעת. לא כולן מומשו. למשל, ישראל לא ניצלה את ההזדמנות שנוצרה לאחר מלחמת ששת הימים (1967) להשגת הסכמים בתמורה לשטחים שכבשה, ורק מלחמת יום כיפור (1973), והטראומה בעקבותיה, הובילו להסכם השלום עם מצרים.
האינתיפאדה הראשונה (1991-1987) ומלחמת המפרץ (1991), שהתרחשו במקביל להתמוטטות ברית המועצות, הובילו לכינוס ועידת מדריד, ובסופו של דבר גם להסכמי אוסלו והשלום עם ירדן. האינתיפאדה השנייה (2005-2000) הובילה לשורה של ניסיונות מדיניים לפתור את הבעיה – יוזמת השלום הערבית (2002), מפת הדרכים האמריקנית (2003) ותוכנית ההתנתקות של אריאל שרון (2005) – אולם אף אחת מהן לא הובילה לפריצת דרך מדינית. הכישלונות של תוכניות אלה, יש להדגיש, לא מונחים רק לפתחם של הפלסטינים.
פרופ' אלי פודהצילום: קונסטנטין (קוסטה) גרוסמןבדומה למלחמת יום כיפור, טבח 7 באוקטובר ייחקק בזיכרון הלאומי הישראלי כמחדל וכטראומה. בצד הפלסטיני יש שחוגגים את "ההישג", אך עבור מרבית הפלסטינים ברצועה מדובר באסון ובטראומה. ברור שמה שהיה לא יהיה, בוודאי לגבי שליטת חמאס בעזה, אולם תוכנית ברורה אין. רק רעיונות למכביר.
השלב הראשון בדרך צריך להיות ההכרה שיש להידרש לפתרון הסוגייה הפלסטינית משום שזה אינטרס שלנו, ומשום שהקהילה הבינלאומית – בראשות ארה"ב ומדינות מערב אירופה התומכות בנו בינתיים – לא יאפשרו שלטון ישראלי בעזה או גירוש תושבים משם. ישראל מתקרבת לרגע האמת בכל הנוגע לסוגייה הפלסטינית.
- פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של "מיתווים"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
