10,000 ישראלים מתו מקורונה. לא קורבנות, לא נפטרים או כל שם מכובס אחר שנועד להקטין את אחד האסונות הלאומיים הגדולים ביותר שידעה מדינת ישראל.
10,000 גברים ונשים, הורים, אחים ואחיות, בנים ובנות, שאלמלא הנגיף עוד היו איתנו. מבלים, צוחקים, נהנים. חיים.
הם מתו בגלל הקורונה, לא איתה כפי שניסה לטעון ראש הממשלה לפני שבוע. הם היו יכולים להמשיך לחיות עוד שנה, שנתיים, חמש, אולי עשר או עשרים שנה. מי יודע. חייהם נגדעו באחת, באופן אלים ואכזרי בגלל המגפה. הם נחנקו למוות, לבד, בסבל נוראי.
לא משנה איך תשחקו עם המספר העצום הזה – השורה התחתונה איומה. גם אם תצניעו אותו, תמעיטו בערכו, תסבירו שמדובר בכוח עליון, באסון טבע בלתי נמנע, שלא ניתן היה לנצח אותו. גם אם תרמזו שמדובר בזקנים, חולים, בלתי מחוסנים שהביאו על עצמם את המחלה. עדיין, לאה, מרדכי, אלון, שני, ימימה – כולם רצו להמשיך לחיות. לחלקם ודאי הייתה אפשרות כזו, לו רק היינו טורחים להילחם עליהם.
שנתיים וקצת עברו מאז ששמענו על הנגיף בפעם הראשונה. בזכות הניסיון שצברנו המלחמה היום שונה בתכלית מזו שנכפתה עלינו בתחילת הדרך, כשגיששנו את דרכנו באפילה מוחלטת מול נגיף חדש ואלים.
כלי הנשק שבהם אנחנו משתמשים בהם היום טובים יותר. בחירות טיפוליות רבות השתנו והשתפרו. סטרואידים, שנחשבו בהתחלה כמזיקים, התגלו לימים כמועילים, לפחות בשלב מוקדם של המחלה. גם הנשמה שניתנה בתחילה בשלב מוקדם, וסימנה פעמים רבות את השלב האחרון בחיי החולים, כיום היא קצרה ויעילה יותר.
החיסונים, למרות מגבלותיהם המוכרות לנו היטב – יעילות קצרת מועד והגנה מזערית בלבד מפני הדבקה, לפחות נגד אומיקרון – חוללו מהפכה של ממש במגפה. מי שבחר להגן על עצמו ולהתחסן עדיין מוגן במידה כזו או אחרת ממחלה קשה. ולבסוף – התרופות, שמסייעות אף הן להגנה על קבוצות הסיכון. כל אלה מעניקים לנו יתרון גדול במערכה.
גם הנגיף השתנה. לאורך השנתיים האחרונות הוא עבר מספר גלגולים שאפשרו לו לשרוד ולהמשיך להתפשט. אלפא, דלתא, אומיקרון – כולם התרחקו מאוד מהנגיף הפראי, המקורי. המחלה שהם גורמים לה שונה וקרוב לוודאי שטרם נאמרה המילה האחרונה בנושא.
הנגיף משתנה, וימשיך להשתנות, בהיקפיה הדבקה עצומים שכאלה המאפשרים לו להמשיך להתקיים, ואולי אף להתחזק. עוד צפויות לנו הפתעות רבות.
התגובה שלנו למגפה השתנתה אף היא. מסגרים הדוקים, שנועדו "לשטח את העקומה", עברנו בתוך זמן קצר לצד השני, הקיצוני ביותר של הסקאלה. תחת הסיסמה "חיים לצד הנגיף" אנחנו מתעקשים לנהל שגרה מלאה, פעמים רבות תוך הטמנת הראש עמוק בחול והתעלמות מוחלטת ממה שמתרחש סביבנו. הממשלה הנוכחית בחרה להכיל את המתים. מי ששילם את המחיר הם החולים, העניים והחלשים, מי שלא התחסנו, מי שלא הצליחו להימנע מהדבקה, מי שבתי החולים באזור מגוריו לא הצליחו לספק בסערה המשתוללת תנאים נאותים להצלת חייו.
הממשלה הנוכחית בחרה להכיל את המתים. מי ששילם את המחיר הם החולים, העניים והחלשים, מי שלא התחסנו ומי שלא הצליחו להימנע מהדבקה
הגל הזה הוא לא "הצלחה אדירה", כפי שטען ראש הממשלה בנט. ההפך המוחלט מזה – הוא כישלון מחפיר. לא רק כישלון ניהולי ומנהיגותי, אלא גם מצפוני ומוסרי. מספר המתים בגל החמישי עומד בינתיים על יותר מ-1,700, והיד עוד נטויה.
מתחילת פברואר מתו יותר מאלף בני אדם, שלפחות את חלקם אפשר היה להציל במחיר זעום של הגבלות קלות ומידתיות. אבל הממשלה שלנו בחרה לעצום עיניים ולהתעלם מעצות המומחים שקראו לה שוב ושוב לעצור ולחשב מסלול מחדש. את מחיר ההחלטה הכושלת הזו משלמות אלפי משפחות שאיבדו את יקיריהן, ועוד עשרות אלפים, או מאות, שהמחלה פגעה בבריאותם באופן קשה.
בשוך הגל החמישי כולנו חייבים לעצור ולעשות חשבון נפש. בראש ובראשונה הממשלה, שבחרה להרים ידיים באופן מוחלט מול הנגיף, והפקירה את אזרחיה לגורלם. אבל לא רק היא. גם הציבור, שהתעקש לחזור לחיים רגילים ולא הסכים לשום פשרה, ולו הזעירה ביותר, כדי לשמור על החלשים והפגיעים בתוכו. שצפצף על כל הנחיה והתחמק מכל המלצה. כולנו אשמים באסון הזה.
במצב הנוכחי, כשהתחלואה עדיין גבוהה אבל ההקלה כבר מורגשת, חייבים להתחיל להתכונן לגל הבא. אחרי שלושה גלים תחת הגבלות קשות, ועוד שניים ללא הגבלות כמעט בכלל, הגיע הזמן שנשכיל למצוא את דרך הביניים שתאפשר לנו להמשיך לעבוד, לבלות וליהנות – אבל גם לשמור על החיים עצמם.
