זה היה השבוע שבו בנימין נתניהו החליט להמר. לפני שלושה חודשים, בגלל המחאה והתגובה הציבורית התקדימית אחרי פיטורי שר הביטחון גלנט, הוא בלם בלימת חירום. נתניהו לא עשה טובה לאף אחד. בזמן הזה, בצה"ל התריעו מפגיעה אפשרית בכשירות מבצעית. שר הביטחון שלו דרש לעצור את החקיקה. ראש הוועדה לאנרגיה אטומית שפרש, שנתניהו מינה, אמר שהוא חושש לגורל המדינה. הכלכלה החלה מתרסקת, תהליך שממשיך בימים אלה. הוא איבד גובה בסקרים באופן שאף ראש ממשלה, מאז אהוד ברק בסיום ועידת קמפ דייוויד בשנת 2000, לא חווה. נכון לסקרים של השבוע שעבר, רוב הציבור עודנו חושב שבני גנץ מתאים יותר להיות ראש ממשלה. ישראל ספגה מהלומה בשמה הטוב בזירה הבינלאומית, ויריביה – מטהרן ועד נסראללה – צוהלים.
טורים נוספים של נדב איל:
אז נתניהו הפסיק וניאות – אחרי סירוב גמור של שני הפונדמנטליסטים, יריב לוין ושמחה רוטמן – לנהל מו"מ. תזכורת: במסגרת המו"מ סוכם כי ייבחרו נציגים לוועדה לבחירת שופטים. נתניהו, ברגע האחרון, חזר בו מהסיכום שנעשה בחסות הנשיא הרצוג. המו"מ התפוצץ. זה מה שרצה שר המשפטים. בריאיון ל"וול סטריט ג'ורנל", נתניהו שטח את העמדה המדויקת של לוין: שהאופוזיציה לא הסכימה לאף ויתור. אין טעם במגעים, הולכים לחקיקה. משל היה ראש ממשלת רוטמן את לוין, קבלן ביצוע. ב.נתניהו הריסות.
לאחר שההימור הקודם נגמר רע, נתניהו שידר לכולם שההפיכה המשפטית גוססת. עד כדי כך שטלי גוטליב – טלי גוטליב! – אמרה זאת בעצמה. אבל הלחץ המתמשך של לוין עשה את שלו; בכיר במערכת הפוליטית מספר כי ביבי חושש שלוין "יכול לגרום להפלת הממשלה". האמת היא שזה לא רק הלחץ של לוין. הנתונים הפנימיים בימין ברורים לגמרי: הגרעין הקשה, לפחות חצי ממצביעי הקואליציה, רוצים ללכת עד הסוף. לא יהודה ושומרון, לא ביטחון ולא כלכלה. הדגל המרכזי של הבייס בימין הוא ההפיכה המשפטית.
אז ביבי מהמר שוב. הפעם, קצת יותר בתבונה. שיטת השקשוקה. קמים בבוקר ומודיעים על שינוי עילת הסבירות. ואז, במשך שבוע וחצי, לא בדיוק ברור מה השינוי. מה הנוסח. נתניהו, רודף שלום שכמוהו, מתדרך שהוא רוצה "לרכך" את הצעות רוטמן־לוין. ואז מתעוררים ביום חמישי ונתניהו מוסיף: גם הוועדה לבחירת שופטים תשתנה. אבל פסקת ההתגברות, הוא מרגיע, זה לא.
קבלנות הריסה זה עסק מורכב. צריך לפעול בזהירות, כדי שהבית שאתה מרסק לא יתרסק עליך. בעיקר: שהציבור לא יתעורר. ההימור הוא שיהיה קשה, ויהיו הפגנות, ואולי – ביבי ולוין ממש מתפללים שכך יהיה – המחאה תעשה כמה טעויות. תראו כמה מלל הם שפכו על הצמיגים הבוערים מול ביתו של שר המשפטים השבוע (החלטה גרועה של המוחים שם, מכל בחינה), כמה הם חגגו על זה. וזה כאשר צה"ל מזהיר מאובדן שליטה, מפוגרומים של ממש, שנערכים ביהודה ושומרון.
ההימור מעריך שתיקוני הסבירות יעברו. הימין, אחרי ההשפלות שספג ובכלל זה בחירת קארין אלהרר, ישקוט קצת. את רוב המחיר ממילא ישראל כבר שילמה: בפילוג הפנימי, בכלכלה, במעמדה בעולם. התגובה של המחאה לא תהיה חריפה יותר ממה שהייתה. לפחות נרוויח מזה משהו עבור הקהל שלנו, אומרים לעצמם בלשכת רה"מ. ואם בכל זאת התגובה תהיה מזעזעת? נתניהו תמיד יוכל לבלום שוב ולחזור לבית הנשיא. הקהל של לפיד וגנץ רוצה בעצירת החקיקה, וימחל על כבודו.
עד כאן ההימור.
חובת הסבירות קיימת מראשית המשפט שלנו. קצת פירוט: אפשר היה להטיל מסים רטרואקטיביים על חברות מסחריות, לתקופה ארוכה אחורה. ללא עילת הסבירות (על דרג נבחר), הלכת דרעי־פנחסי לא הייתה באה לעולם, ושרים וסגניהם שהוגשו נגדם כתבי אישום חמורים היו יכולים לכהן באין מפריע. ללא סבירות, יוסי גינוסר, חלק מקנוניית קו 300, היה מתמנה למנכ"ל משרד ממשלתי. בכלל, אפשר היה למנות למנכ"לים של חברות ממשלתיות אנשים עם היסטוריה של תצהירים כוזבים. מינוי אלוף בצה"ל שניהל יחסים עם חיילת בשירות חובה, שאף האשימה אותו באונס? אין בעיה. אפשר היה לפסול מינוי של מדענית מבריקה לראשות קרן מחקר, כי חתמה על עצומת שמאל 16 שנים קודם לכן. מנכ"ל למשרד ממשלתי ללא כישורים מינימליים? בג"ץ פסל בעבר בעילת הסבירות, אבל בלעדיה – מותר לחגוג.
אפשר היה להפסיק למשפחות אברכים, תוך זמן קצר וללא התחשבות, סבסוד ממשלתי למעונות יום (בג"ץ זילבר, שבו נפסלה החלטה של שר האוצר ליברמן בעניין). עוד ילדים: הילדים של שדרות ועוטף עזה לא היו מקבלים מיגון של בתי הספר שלהם, אלא רק "מרחבים" שאליהם היו נדרשים לרוץ ומהר בעת "צבע אדום" (בג"ץ אדוארדו, שבו נקבע כי ההחלטה שלא למגן את כל בתי הספר איננה סבירה). מועצות של יישובים חילוניים היו יכולות למנוע הקמת מקוואות, כדי לנסות להרחיק תושבים דתיים. שר האוצר היה יכול להעניק למפעל שהוא חפץ ביקרו הטבות בניגוד גמור למדיניות הממשלתית המוצהרת. שר האוצר גם היה יכול לנסות לתפור מינוי לראשות רשות המסים, ואם ועדת האיתור הייתה ממליצה על המועמד הראוי ביותר שאיננו נאמנו – לפרק אותה, לכנס שוב, ושוב, עד שיגיעו למסקנה הנכונה. מילאתם דלק פעם בשבת? זה משום שבג"ץ, בשנת 1968, קבע שחוקי עזר עירוניים שאוסרים פעולת תחנת דלק הם לא סבירים.
את האסונות האלה מנע ביהמ"ש באמצעות שמירה על חובת הסבירות – ביחס לדרג "נבחר". אך רוב ההתערבויות המשפטיות מתחוללות מול פקידי מדינה למיניהם. נו, אומרים רוטמן ולוין (וביבי): בתי המשפט לא צריכים לבחון סבירות של פוליטיקאים. הם נבחרו כדי לשלוט. זה נשמע הגיוני, עד שנזכרים בסעיף חשוב של חוק יסוד: הממשלה. סעיף 34. וכך הוא אומר:
"שר הממונה על ביצועו של חוק רשאי ליטול לעצמו כל סמכות, למעט סמכות בעלת אופי שיפוטי, הנתונה על פי אותו חוק לעובד המדינה". ובמילים אחרות: נניח שמשרד ממשלתי צריך לקבוע בעניין הקמת אצטדיון כדורגל. לכאורה, לפי הצעת לוין־רוטמן, אם המנכ"ל יקבל החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני למנוע את הקמתו, ביהמ"ש עדיין יוכל לבטל את החלטתו. אלא שאז, השר יוכל למשוך אליו את הסמכות מידי הפקיד, לפי סעיף 34. במקרה כזה, החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני עדיין תהיה חסינה מהתערבות.
אם תביטו ברשימה כאן, קל לשים לב שהרבה מההתערבויות של ביהמ"ש נוגעות במינויים. לפני כמה שבועות נכתב כאן שההפיכה המשפטית עוברת משינויים חוקתיים - להשתלטות על תפקידים. כל פוליטיקאי מבין שהחוק היבש חשוב הרבה פחות ממינוי מקורבים עם נאמנות מתרפסת. זה מתחיל בפקיד זוטר, ויכול להיגמר – כמו שהודה השבוע השר שלמה קרעי – ביועצת המשפטית לממשלה.
אליה וקוץ בה: כדי לעשות זאת חייבים להרוס את הסבירות. בעמודים אלה מופיעים נתונים מבדיקה שביצע מכון תכלית. בסך הכול, במשך 19 שנים (2003‑2022) אותרו 64 עתירות נגד מינויים שביצעו שרים, ראש הממשלה או הממשלה. והם ביצעו המון מינויים בזמן הזה. זה, כשלעצמו, מספר מוגבל (היו יותר, אבל חלקן נמחקו לפני פסק דין, לדוגמה). כמה מתוכן התקבלו בעילה זו? התשובה היא שבע. שבע עתירות. במשך כמעט 20 שנה. צריך לומר, למען ההגינות, שחובת הסבירות גורמת לאפקט מצנן (ומבורך) על נבחרי ציבור. הפוליטיקאים יודעים שיש מינויים – לא סבירים באופן קיצוני ‑ שאין טעם שינסו בכלל, כי ביהמ"ש יפסול אותם.
ד"ר אלעד גיל, ראש תחום המחקר במכון תכלית, אומר כי "הנרטיב של הקואליציה מנותק ממה שקורה בשטח. ניתוח הפסיקה משני העשורים האחרונים מלמד שההתערבות במינויים היא בפרומיל מהמקרים. בכל המקרים הללו, זה לא היה ששופטים החליטו שהמינוי אינו מספיק ראוי או מקצועי, אלא כאשר היה ברור שהוא מתעלם באופן אבסורדי מהחלטות של גורמים קודמים ביחס למועמד, או מנתוני הרקע למינוי".
במובנים רבים, מתנגדי ההפיכה נמצאים בנקודת הזמן הכי קשה עבורם. תהליך החקיקה התחדש, והפעם באופן מתוחכם בהרבה, עם ספינים על ספינים שקשורים לוועדה לבחירת שופטים ולעילת הסבירות. השופטים במשפט נתניהו חבטו בעוצמה בסעיף השוחד בתיק 4000 בשיחה בלתי רשמית, ללא פרוטוקול, עם עורכי הדין. כתוצאה מכך, תומכי ה"רפורמה" נמלאו בחדוות עשייה ובתחושת הצדקה מחודשת. ראש הממשלה ושר המשפטים מינפו היטב את הצמיגים הבוערים שהבעירו המוחים מול ביתו של לוין. רוני אלשיך – אדם שמקפיד לירות לעצמו בפיקה של הברך בכל ריאיון – העניק בהתנסחויותיו בראיון לגל"צ מתנה גדולה לקואליציה; דבריו נוצלו כדי לתפור שקר גס, כאילו הודה שנתפר תיק לראש הממשלה כדי שזה יתפטר. השר בן גביר התקדם צעד גדול לקראת השתלטות על פיקוד המשטרה, באמצעות סיכומיו עם המפכ"ל ‑ שכוללים את העברתו של ניצב עמי אשד מתפקיד מפקד מחוז תל־אביב. החל ירי בתוך הנגמ"ש של מתנגדי הממשלה: ליברמן נגד אלשיך ("התגייס למען ביבי"); חילי טרופר מהמחנה הממלכתי נגד אהוד ברק ויאיר גולן, על קריאתם להתנגדות אזרחית בלתי אלימה. יו"ר האופוזיציה לפיד קרא לחזרה למו"מ בבית הנשיא כל עוד אין חקיקה חד־צדדית, וספג אש מהצדדים הרדיקליים יותר במחאה. נתניהו הודיע שהמו"מ מת. אפשר להמשיך.
"האמת", אמר לי גורם בולט במחאה, "שאנחנו לא עושים המון טעויות. נתניהו עושה פחות מהן. הוא והשליחים שלו, לוין בעיקר, התנהלו בצורה מטורפת מבחינה פוליטית. במקום להרדים, הם עוררו. עכשיו הוא מתנהל קצת יותר נבון. וזה מאתגר. וגם מסוכן".
ניתוח הגיוני. אך הנתונים מראים שהציבור טרם מתרשם מהטקטיקות של לוין את נתניהו. הוא חד וברור נגד חקיקה ברוטלית, חד־צדדית. סקר נרחב ביותר שהזמין המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה כי רק 25% מהציבור תומכים בהמשך החקיקה לפי תוכנית הממשלה, 36% רוצים שהחקיקה תיעצר לגמרי, 29% אומרים שהם מוכנים שהחקיקה תתחדש רק בהסכמה של "הממשלה, האופוזיציה והנהגת המחאה". ובמילים אחרות: 65% מהציבור אומרים לעצור, או להמשיך רק אם יש קונצנזוס. כאשר בודקים את התוצאות בקרב מצביעי הקואליציה הנוכחית, התוצאות הן 51% שרוצים המשך העברת התוכנית חד־צדדית, 29% שרוצים לתת לאופוזיציה ולראשי תנועת המחאה (!) זכות וטו על המשך החקיקה, ועוד 9% שנקעה נפשם, והם רוצים למעשה במות ה"רפורמה". רק ה־9% הללו שווים, באורח גס, כשישה מנדטים.
אך כאן, בנתוני העומק, ניתן לראות שינוי: "בעוד בקרב מצביעי מפלגות האופוזיציה לא חלו שינויים בעמדות בנושא הזה", אומרת פרופ' תמר הרמן מהמכון, "הרי שבקרב מצביעי הקואליציה חלה הקשחה בעמדות: ממיעוט גדול (43%) שתמכו בהעברת הרפורמה כמו שהיא - לרוב מוחלט כיום (51%), וזאת על חשבון המצדדים בהסכמות שיתקבלו בהידברות".
ועדיין, מי המפלגה הכי פשרנית בקואליציה? הליכוד, כמובן. כמעט חצי ממצביעיו אומרים – קדמו את החקיקה רק בהסכמה רחבה (35%) או עיצרו אותה לגמרי (13%). והתשובות הללו מדגימות עניין חשוב, ולעיתים קרובות מוחמץ.
מה מציל את המדינה מהפיכה משפטית מלא־מלא, כמו שחלמו לוין, רוטמן וחבורת התועמלנים א־לה ינון מגל? אנשי המחאה יגידו בגאווה – אנחנו. המספרים והנחישות שהפגנו הם שהרתיעו את הממשלה. הנה עוד תשובה, מתווספת: מצביעי הליכוד והימין המתנגדים לחוקי ה"רפורמה". אלה הם המצביעים שעברו להצביע למחנה הממלכתי בסקרי המנדטים, ומביעים דחייה גמורה מתוכניות לוין/רוטמן. גם בימין וגם בשמאל מתארים אותם בערך כך: אנשי ליכוד, גילי ה־40 ואילך, מתגוררים בערים במרכז הארץ (ראשון־לציון, חולון, רמת־גן, בת־ים ועוד). רובם מעריכים מאוד את נתניהו ומגדירים עצמם מסורתיים או חילונים. חלקם הצביע בעבר למשה כחלון ולמפלגות מרכז אחרות. הם או הוריהם הצביעו למנחם בגין. מכבדים את גנץ, סולדים מכפייה דתית, רוצים ממשלת אחדות, מעוניינים, אולי, ב"רפורמה" כלשהי, אבל "לא ככה".
בוחרי הימין האלה הם גיבורים אלמונים. חלקם מגיע להפגנות, בהחלט, אך עיקר תרומתם בכך שהם לא מוכנים לשמוע על חיסול עצמאות מערכת המשפט. בחודשים האחרונים הדמוגרפיה הזו מתקרבת לאופוזיציה, וספציפית לבני גנץ. איך? כמו הבדיחה על איך קיפודים עושים אהבה: בזהירות.
צעד קדימה: בלי אנשי הימין האלה, קשה עד בלתי אפשרי לבלום את שינוי המשטר בישראל. מספיק שחמישה־שמונה מנדטים יחזרו לליכוד וישנו את טעמם לגבי ההפיכה, כדי שהמאבק יהיה של מיעוט מול רוב. בניגוד למחאת בלפור, המחאה הנוכחית לא דחתה אותם. יש לכך סיבה עמוקה: הבוחרים האלה שמרנים באופיים וגם המחאה, במהותה. תחשבו על זה: המחאה משתמשת בסמלים לאומיים ומקדשת את הדגל; שואפת לשמר את הסדר הקיים; יוצאי מערכת הביטחון מגויסים, רוב בעלי ההון גם; היא לא נוגעת בשום דבר מהפכני או שנוי במחלוקת באמת (נניח, הכיבוש).
וזהו ההבדל העמוק בין המחאות בפולין ובהונגריה, שהיו מחאות שמאל קלאסיות, ובין מה שמתרחש פה. וזו גם הסיבה שרבים מהליכודניקים הוותיקים נותנים גיבוי למחאה; הם מרגישים בבית. כרגע.
