המכה המחרידה של ה-7 באוקטובר, 120 החטופים שעדיין בידי החמאס, המלחמה נטולת התוחלת בדרום, שתי רצועות הביטחון שבתוך ישראל וההרעשה הבלתי פוסקת מצד החיזבאללה מעמידים במבוכה מתמשכת את מקבלי ההחלטות. אליהם מצטרפים (רשימה חלקית) הגנרלים והגנרלים לשעבר, המלרלרים באולפנים, ודאי הכתבים הצבאיים והכתבים "לענייני ערבים", שהתרגלו לנפח בחזם ולהלום בו תוך קריאה קצובה של נהמות קרב שאמורות להפיח חרדה בלב שומעיהן.
את המכה הכמעט ניצחת ביטא בשבוע שעבר דובר צהל, תא"ל דניאל הגרי, שהסתבך בדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לדובר צה"ל: הוא אמר את האמת. השבוע הצטרף אליו ראש המל"ל הנגבי, באותן מילים.
אי אפשר להשמיד או למוטט את חמאס, אמר הגרי בשורה של ראיונות טלוויזיוניים, והסביר: צה"ל אולי קרוב להכרעה צבאית של ארגון הטרור, אבל חמאס הוא רעיון, ומי שמספר סיפור אחר פשוט זורה חול בעיני הציבור.
במצבו הדלקתי, הרעיל והמבעבע של השיח הציבורי, דבריו של הגרי נפלו היישר אל מלתעותיהם הפבלוביות של צייצני הכת, ואלה ממילא כבר בעיצומו של קמפיין, שעיקרו: "הצבא רכרוכי, הגנרלים שלו שמאלנים, ובגללם לא משיגים את הניצחון המוחלט". הגרי נגע להם בנקודה רגישה: הוא הזכיר לדרג המדיני שעליו לדאוג לכל מה שמעבר לתחום האחריות של צה"ל, ולכן פשוט רענן את הזיכרון לגבי קיומו של המונח הישן והנושן "מגבלות הכוח".
אבל ממתי לצה"ל או לתפיסת הפעלת הכוח המזוין בישראל יש מגבלות? הרי כוח צבאי הוא הכול. הוא זה שאין לו שיעור, ההתכה של זאוס, פוסידון והאדס, ואין בעיה או מצוקה שהוא לא יכול לפתור - טקטית, אסטרטגית או תור בביקורת הדרכונים. לכן הזעם העיוור, ההרס, החורבן, ההרג, כי הרי הבטחנו שעזה תהפוך למגרש כדורגל בלי דשא; אז הבאנו את קינג קונג שתופס את המגדלים בעזה ומפורר אותם בין אצבעותיו כאילו היו אבק דק.
החטופים נהרגים בזה אחר זו כתוצאה מההרס העצום
דא עקא, לא רק שאלה שהיו אמורים להתמוטט לא התמוטטו, ולא רק ש"הלחץ הצבאי" לא החזיר את החטופים, אלא שהחטופים נהרגים בזה אחר זו כתוצאה מההרס העצום, ובשטחי ישראל הריבונית נפערו שתי רצועות ביטחון מדממות ונכתשות, שמהן נסו התושבים.
עכשיו, רגע לפני המלחמה בלבנון שתמיט עוד אסון על האזור, שווה לקבוע תור במכון כדי להיגמל מתודעת העוצמה שאין לה שיעור
המדינה שקמה והביסה שבעה צבאות זרים, שבשישה ימים החזירה לעצמה את המקומות הקדושים, הצבא החזק במזרח התיכון והמעצמה הגרעינית לפי פרסומים זרים, לא מצליחה להגן על אזרחיה, חטופיה וחייליה באף לא אחת מהחזיתות. ההיפך הוא הנכון - מכירות הגנרטורים, הטלפונים הלווייניים, השימורים, בקבוקי המים, ובעיקר הכרטיסים למקומות מקלט, רק מאמירות. והצבא הכל-יכול נאלץ לעמוד מול אזרחיו ולהסביר לו בשפה שווה לכל נפש, כי גם מלך מלכי המלכים לא יודע ליצור דמות חזקה ממנו. גם כוחו של הכל-יכול מוגבל.
עכשיו, רגע לפני המלחמה בלבנון שתמיט עוד אסון על האזור, שווה לקבוע תור במכון כדי להיגמל מתודעת העוצמה שאין לה שיעור. הנה כי כן, לשיטה של "אלכוהוליסטים אנונימיים" יש 12 צעדים. התהליך הממושך והמפרך מתחיל בהכרה של המכור כי איבד שליטה על חייו וכי הוא חסר אונים מול הסם, שאליו התמכר. זה הצעד הראשון.
לצורך הגמילה יש לבצע עדכון תוכנה קולקטיבי - לנסות להיפרד מהגברים במיל' ששוטפים את האולפנים ומזנבים בצבא להרעיב, להצמיא, לנתק, להרוס, להרוג. להפסיק להעריץ את הסמ"ח בטירונות, שמסביר לנו "שמה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח". להבין שבר-כוכבא הוא אסון, ומצדה היא כישלון. את כל אלה צריך ללמוד לשים בצד. להיפטר מהם. לא לסמוך עליהם ולא לברוח אליהם ברגעים של מצוקה. הם הטיפה המרה שלנו.
המכה האיומה שהונחתה עלינו והמלחמה הארוכה בתולדות מדינת ישראל צריכות ללמד אותנו שיעור חשוב במגבלות הכוח; בצורך לפתור סכסוכים באמצעות שכל מדיני, בריתות והסכמים, וכי הפעלת הכוח היא רק אמצעי, והעלות שלה כבדה - בחיים, בכלכלה, בחברה, באובדן חברים בעולם.
נסים דואקצילום: אוהד רומנואם ננסה לברוח מהגמילה, נמשיך לשלם בחיי אדם, ובבריאות הנפשית של דור שלם; רבבות או מאות אלפי נשים וגברים צעירים שלעולם כבר לא יהיו הבוגרים שיכלו להיות. נמשיך להיות עם שלם שהתמכר לחרדות, לכאב, ללוויות, לשכול, להורים שקוברים ילדים. לקציני הנפגעים שאולי ידפקו בדלת. כמה קשה להיגמל מכל אלה - אבל כמה משתלם.
נסים דואק הוא בעלי קבוצת התקשורת יוניק
