הלביאים, הלביאות ונערי הגבעות: כמו אי של נורמליות מתנשא מלון אואזיס מעל קו הרקיע של יריחו. תשע קומות, 179 חדרים, ספא מפנק וזכרונות מהימים שבהם נהרו לכאן ישראלים בהמוניהם כדי להמר בקזינו שאמור היה להפוך את העיר ללאס וגאס של המזרח התיכון.
כשנסגר הקזינו בשנת 2001, ראשית האינתיפאדה השנייה, סמלת א' עוד לא נולדה. יריחו בשבילה היא קן צרעות של מבוקשי חמאס, התרעות שב"כ ומעצרים ליליים, שאחד מהם, בתחילת החודש, הסתיים בהריגתם של חמישה מחבלים בדרכם לפיגוע. יומיים אחר כך, בחדר התדריכים של מוצב ורד יריחו, היא מספרת על טבילת האש שלה ועל רגע אחד שנצרב בזיכרונה לתמיד.
7 צפייה בגלריה
"לא הבנו למה המ"פ ממשיך עוד עשרה מטרים קדימה". סגן ב' מול יריחו
(צילום: אלכס קולומויסקי)
זה היה בתום הקרב, בלב מחנה הפליטים עקבת ג'בר, כאשר א' וחבריה מגדוד "לביאי הבקעה" העמיסו על כלי הרכב הממוגנים את גופותיהם מנוקבות הקליעים של אנשי החוליה. "בחיים לא אשכח את המבט של אחד המחבלים", אומרת א'. "הוא כבר היה מת, אבל העיניים שלו היו פתוחות. הוא הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו, והיה לו מבט של רוצח. ממש ככה. והמבט הזה חדר לי כל כך לעומק. אני כנראה הבן אדם האחרון שהוא ראה. אחרי שהרמנו את כל המחבלים נכנסנו לרכב, ופתאום אני רואה שהידיים שלי מלאות דם. אנשים אומרים לי, 'וואו, את גיבורה', אבל הם לא יודעים מה באמת עובר עליי מאז. איך פתאום, משום מקום, קופץ לי המבט של המחבל המת".
כיוון שלקחה חלק בכוח שחיסל את המחבלים, אסור לכתוב את שמה ולא להראות את פניה. בצילום לכתבה עוטה א' מסכת מעצרים שחורה. אלכס הצלם מבקש שתרים קצת את המסכה כך שיראו רק את עיניה והיא צוחקת: "גם ככה אני נראית עם זה כמו גבר". בגדוד שמורכב מנשים ומגברים, מסטרייטים ומלהט"בים - בהם טרנסג'נדרים - ואפילו מנערי גבעות, אפשר לחפש משמעויות נסתרות באמירה הזאת. אבל צריך לזכור שמדובר בנערות ונערים שסיימו לא מזמן תיכון, ומנסים להתמודד בעזרת הומור עם המציאות הלא פשוטה. ובמקרה של החיילים המרואיינים, שתי בנות ושני בנים, המציאות הלא פשוטה היא חלק מסיפור חייהם. ארבעתם לוחמים - ולא רק בתפקידיהם הצבאיים.
"תמיד אמרו לי: 'תגשימי את החלומות שלך'"
סמלת א', תושבת הצפון, התגייסה ללביאי הבקעה לפני כשנה וחצי. "תמיד רציתי להיות לוחמת. חיפשתי את היחידה הכי קרבית לבנות, וככה הגעתי לחי"ר גבולות. התייעצתי עם חברה שהייתה קצינה בלביאי הבקעה והיא אמרה לי שזה הגדוד עם הקו הכי חם".
מאז שהייתה ילדה קטנה, סובל אביה מבעיות בריאות קשות. "לראות בגיל שבע את אבא שלך מקבל מולך התקף לב זה ממש לא נעים. הוא עבר תשעה צנתורים, והיינו חוגגים לו ימי הולדת בבית חולים. אבא הוא מודל לחיקוי בשבילי, ופתאום לראות אותו במצבים כאלה...". בשלב זה פורצת הלוחמת הקשוחה בבכי ואתה מבין שבסוף, מאחורי הווסט המדוגם ומסכת המעצרים, מסתתרת ילדה של אבא. וכשהיא נרגעת מעט היא ממשיכה: "אבא תמיד תמך בי ועודד אותי. הייתי שחקנית כדורגל בהפועל קריית-ים. וגם כשהיה לו קשה, הוא היה צופה בי מהצד ונותן לי עצות. הוא היה שוער בצעירותו וגם אני שוערת. תמיד היינו הולכים יחד למשחקים של מכבי חיפה".
הליך רפואי שהסתבך הפך גם את אמה של א' לאישה חולה. "במשך חודש וחצי היא הייתה מורדמת ומונשמת, ובמקום לחגוג מסיבת גיוס עם החברים, הייתי עם ההורים שלי". למרות זאת החליטה ללכת לקרבי. "תמיד דאגתי להורים שלי, אבל הייתי חייבת להתגייס ללוחמה כי זה היה החלום שלי. הם האמינו בי ותמיד אמרו לי: 'תגשימי את החלומות שלך'. ואז אתה מתגייס ורואה שכולם נפרדים מההורים שלהם, ורק ההורים שלי לא היו...", היא מתייפחת שוב. "ומגיע מסע כומתה וכל ההורים עם הילדים שלהם ורק ההורים שלך לא. גם בטקס סיכת לוחם, אחרי שמונה חודשים קשים כל כך, הייתי לבד. אני יודעת כמה הם גאים בי, אבל זה חסר".
כשמדברים עם סמלת בר, קשה להאמין שהצבא לא רצה בתחילה לגייס אותה. בת 19 וחצי מהדרום, מפקדת חוליה וגם נהגת מבצעית. "עשיתי המון קורסים והיתרים, אפילו רישיון למשאית. אני נוהגת על כל הג'יפים הצבאיים ובקרוב גם על 'זאב', הרכב הממוגן הענק".
- למה דווקא לביאי הבקעה?
"מאז שהייתי ילדה שמעתי סיפורים מאבא שלי, מחזור אוגוסט 83' בסיירת גולני, וידעתי שאני רוצה להיות לוחמת. ואם לוחמת, אז חי"רניקית זה הטופ. לא שאני מבטלת את שאר החילות, פשוט ידעתי שזה טמוע בי. אני אדם של כוח ורגליים".
- אז למה לא רצו לגייס אותך?
"הגעתי מבית מאוד אלים. מגיל צעיר חוויתי התעללות מצד אמא שלי - גם פיזית וגם מנטלית. בגיל 11 אבא שלי ואני מחליטים לפנות למשטרה אחרי שהשגנו הוכחות. רציתי להציל את עצמי מהדבר הזה שנקרא היא. עצרו אותה לחקירה והוציאו לה צו הרחקה אבל לא הוגש כתב אישום. מאז לא ראיתי אותה ולא שמעתי ממנה מילה. כבר תשע שנים".
- זה בא ממך או ממנה?
"אפשר לומר שזה הדדי".
בעקבות המשבר נקלעה המשפחה לקשיים כלכליים, ובר נרתמה לסייע בפרנסת הבית. "בגיל 11 התחלתי לעבוד. אם זה לעשות בייביסיטר, לעזור בניקיון להורים של חברים, לקפל לאנשים כביסה. בגיל 13 התחלתי למלצר ולהיות שוטפת כלים. הייתי חייבת כמה שיותר שעות עבודה, ושילמתי על זה מחיר בלימודים. בכיתה י' נשרתי מבית ספר, אבל כעבור שנה חזרתי ללמוד. הגעתי להסכם עם המנהל שאני לא באה לבית הספר ושאלמד לבגרויות בכוחות עצמי. באמצע י"ב כבר הייתה לי בגרות עם ציונים מעולים".
- ואז הגיע הצו הראשון.
"התייצבתי לראיון האישי ואני רואה שהמראיינת מסתכלת עליי בעין עקומה. בסוף היא שואלת אותי: 'את רוצה בכלל להתגייס? את לא חוששת שיהיו לך קשיי הסתגלות? אמרתי לה, 'אין פה מישהו שרוצה להתגייס יותר ממני!' שלחו אותי לקב"ן והוא אמר: 'אני לא רואה סיבה לגייס אותך'. דרשתי לראות עוד קב"ן. אני מגיעה אליו וגם הוא ניסה לברבש אותי: 'למה לך להתגייס? בשביל מה זה טוב לך?' יוצאת משם ודורשת עוד קב"ן. ובאמת, הקב"ן השלישי אומר לי: 'אני לא צופה שום קשיי הסתגלות. את נשמעת לי אחלה של בחורה עם ראש על הכתפיים'. סיפרתי לו שאני רוצה להיות לוחמת והוא אמר: 'אני חושב שאת יכולה להיות לוחמת מצוינת'".
- אין רגעים שאת אומרת, נניח בטקס סיכת לוחם: "הייתי רוצה שאמא שלי תהיה פה"?
"אני לא מתרכזת ב'אין' אלא ב'יש'. חוץ מאחי, יש לי עוד שתי אחיות מאשתו הראשונה של אבא, והן החברות הכי טובות שלי. גם אמא שלהן אישה מדהימה. יש לה עוד שלושה ילדים שהם כמו אחיי הקטנים. לפני שנתיים חוויתי אצלם בפעם הראשונה בחיי קידוש. לא ידעתי אפילו מתי אומרים 'לחיים' ו'סברי מרנן', כי מעולם לא היה לי את הפורמט הזה של משפחה. אצלנו לא היו ארוחות שישי".
"לא מפריע להם שאני טרנס"
פליקס בוֹרקו בן ה-20 מקיבוץ אפיק שברמת הגולן התגייס לפני כשנה ונמצא כבר ארבעה חודשים בקו יריחו. "הייתי מפקד חוליה, ועכשיו אני בתהליך לצאת לקורס חובשים", הוא מספר. הוריו עלו מאוקראינה, ואחיו הגדול מתגורר כבר שנים בקייב, ונשאר שם גם בזמן המלחמה. אל וסט הלוחם של בורקו מוצמד פאצ' של דגל אוקראינה. "הרס"ר לא אוהב את זה", אומרת אחת מחברותיו לפלוגה.
אלכס נולד כבת, אך כבר בכיתה ב' ידע שהוא שונה. "אחד החברים שלי גזר את השיער והחלטתי להסתפר כמוהו. אמרתי להורים שלי שאני רוצה להיות בן".
- ואיך הם הגיבו?
"הם התייחסו לזה כשטויות של ילד קטן, אבל נתנו לי לגדול איך שאני רוצה ולשחק באיזה צעצועים שאני רוצה". בסביבות גיל 15 הכיר בעצמו כטרנס, ולקראת סוף כיתה י"א החליט לספר על כך לחבריו הקרובים ולמחנכת שלו. "היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות ותמיד הייתה שם לצידי. גם החברים".
- ומתי סיפרת להורים?
"מאוחר יותר. קודם סיפרתי לאחיות שלי, שקיבלו את זה בצורה הכי טובה שיש, ורק אז להורים. זה היה להם קשה. הם באים מברית-המועצות לשעבר ויודעים מה קורה שם לאנשים טרנסים וגאים. גם בישראל יש עדיין הומופוביה וטרנסופוביה. אבל הם אמרו: 'זו החלטה שלך ואנחנו נמשיך לאהוב אותך, לא משנה מה יהיה'".
7 צפייה בגלריה
"אני שומע בקשר: 'שני הרוגים', 'שלושה'. כל הזמן המספר עולה". כוחות צה"ל ביריחו
(צילום: דובר צה"ל)
פליקס אמור היה להתגייס במרץ 2021, אולם דחה את גיוסו כדי לעבור ניתוח התאמה מגדרית. "רציתי להיות לוחם, אבל בגלל הניתוח הורידו לי את הפרופיל לפרופיל לא קרבי, למרות שזה ניתוח שלא אמור להשפיע על הנתונים. יום לפני הגיוס תיקנו את הטעות והחזירו לי לפרופיל 97. קצין המיון הציעו לי את כל תפקידי הלוחמה כולל סיירות וחטיבות חי"ר. אמרתי לו שאני רוצה חי"ר גבולות".
- למה לא צנחנים או נח"ל?
"לא ידעתי אם אתחבר לאנשים שם, במיוחד שכל הלוחמים הם בנים. חברים שלי ששירתו בחי"ר גבולות אמרו שיהיה לי פה מקום להיות עצמי. ועדיין, יש כאן אנשים ממקומות שונים ואתה לא יודע על איזו תפיסת עולם הם גדלו ואיך חינכו אותם. רק אחרי שהכרתי אותם והבנתי שאני בסביבה שתכבד אותי ותאהב אותי כפי שאני, סיפרתי להם שאני טרנס. היו כאלה שאמרו לי: 'אם לא הייתי פוגש אותך, הייתי נשאר עם אותה תפיסה שיש לי לגבי טרנסים'. היום הם החברים הכי טובים שלי".
- יש לך גם חברים דתיים בפלוגה?
"כן. וגם הם מכבדים ואוהבים אותי. לא מפריע להם שאני טרנס".
פליקס מבין לליבו של הילד הטרנס בן השמונה מגבעת-שמואל, שהועבר בית ספר בעקבות לחץ של הורים, לצד קמפיין ציבורי ופוליטי. "אני יצאתי מול החברים בתיכון רק בגיל 17. העובדה שיש ילד שהבין וקיבל את עצמו בגיל כל כך צעיר, ומתייחסים אליו בכזו צורה, לא מקובלת בעיניי. זה פשוט לא אנושי. הוא לא עשה שום דבר רע לאיש. הזהות המגדרית היא עניין אישי שלא אמור להפריע לאף אחד ולא משפיע על הלימודים. זה כמו שיעיפו מבית ספר מישהו בגלל דת או גזע".
ואי-אפשר שלא להתייחס להרכב הקואליציה הנוכחית, שכמה מחבריה מביעים עמדות הומופוביות בוטות. פליקס אינו רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל חייל טרנסג'נדר אחר ששירת באחד מגדודי חי"ר הגבולות מספר על תחושותיו: "בתקופת הבחירות, כשכל אחד אמר לאיזו מפלגה הוא הולך להצביע, היו אנשים שהרגשתי שאני מסומן אצלם על הכוונת. אני מבין שהם חושבים על טובת המדינה, אבל הם שוכחים שיש אנשים כמוני שזה ישפיע על החיים שלהם".
"נתקלנו, מחבלים, לתפוס מחסה!"
גדוד לביאי הבקעה הוא אחד מחמשת הגדודים המעורבים של חיל הגנת הגבולות לצד קרקל, שנמצא רוב זמנו בגבול מצרים, ברדלס, שמחזיק קו ערבה, אריות הירדן בצפון הבקעה וגדוד פנתר, שמוקם בימים אלה ויהיה אחראי על קו התפר.
"יש לי גזרה של 82 ק"מ, ממצדה עד פצאל", אומר מג"ד לביאי הבקעה, סא"ל אריאל ברבי. "הגדוד מבצע הן פעילות הגנתית על הצירים והיישובים הישראליים, הן פעילות התקפית לילית בתוך יריחו ובכפרים הסובבים אותה. אין כמעט שבוע שאנחנו לא נכנסים למחנות הפליטים. לכן שגרת יומם של הלוחמים והלוחמות עמוסה מאוד".
עד לא מזמן פעל הגדוד הרחק מאור הזרקורים, אבל ההיתקלות בעקבת ג'בר הציבה אותו בפרונט. זה היה אירוע מתגלגל, שהחל בפיגוע ירי על מסעדת Mi Casa שבצומת אלמוג. איש לא נפגע, אך המחבל הספיק להימלט. "ואז התחילו להגיע מידעים שהחוליה הזאת מתכננת פיגוע ירי על יישוב או על כוחותינו", מספר סא"ל ברבי. "שמונה ימים החזקנו כתר נושם על יריחו. 40 לוחמות ולוחמים שנמצאים 24/7 בגשם, בקור, בודקים רכב-רכב, והכל תחת הכותרת - עוד שנייה יוצא מפה פיגוע. עברתי מחסום-מחסום ואמרתי להם: 'העדיפות היא שהפיגוע יתנפץ עליכם, ושהמחבלים לא יגיעו ליישוב וישחטו נשים וילדים'".
באחד הלילות יצא כוח של לביאי הבקעה לבדוק בית מסוים בתוך מחנה הפליטים בעקבות מידע שמוסתרים בו אמצעי לחימה. "נסענו בסדר תנועה – ג'יפ 'דוד' של מפקד הפלוגה, ג'יפ 'דוד' של סגנית מפקד הפלוגה, 'זאב' שלי עם עוד שמונה לוחמים ולוחמות, ו'דוד' של הסמג"ד סוגר את הכוח", מספר סגן ב', מפקד מחלקה בגדוד.
סמלת א' ישבה בזאב. "בדרך כלל, כשאנחנו נוסעים בתוך עקבת ג'בר, זורקים עלינו בקבוקי תבערה, אבנים. והפעם כלום. היה שקט, כמו בסרט אימה לפני שקורה משהו. אני מסתכלת על חברים שלי ואומרת בלב: משהו בטוח הולך לקרות עכשיו".
"תוך כדי נסיעה אנחנו מזהים את האיתור ולא מבינים למה המ"פ ממשיך עוד עשרה מטרים קדימה", אומר סגן ב'. בדיעבד התברר כי מבנה עץ סמוך עורר את חשדו, והוא החליט לבדוק אותו.
אנחנו עומדים עם סגן ב' במרפסת התצפית של יישוב ורד יריחו החולש על העיר הפלסטינית, והוא מצביע לעבר הנקודה שבה הכל קרה. "אני רואה שהמ"פ פורק מהרכב עם הקַשָּּׁר שלו וניגש אל ביתן העץ", משחזר המ"מ. "עצרתי את הזאב, ותוך כדי שאני פותח את הדלת, אני שומע יריות. אמרתי ללוחמים להישאר ברכב ולמי שכבר ירד – לחזור פנימה. פרקתי מהזאב עם הצמד שלי ועם הנהג. אנחנו חוברים למ"פ שמנהל חילופי אש, ואני רואה שהוא מנסה להחליף מחסנית, אבל היא נתקעת לו. בדיעבד התברר שקיבל כדור למחסניות שהיו בווסט ולכן הן לא נכנסו. הוא קיבל גם כדור לשכפ"ץ הקרמי. עזרתי לו עם המחסניות בזמן שהצמד שלי נתן מכת אש".
סמלת א': "אחרי שפרקנו מהזאב בפעם הראשונה, אני שומעת יריות והמ"פ צועק: 'נתקלנו, מחבלים, לתפוס מחסה!' נכנסנו לזאב שוב, ואחרי חצי דקה אמרו לנו: 'תפרקו ותתחילו לחפות'. אנחנו פורקים ואני רואה שזה מבנה עץ כזה, כמו צימר. משהו כמו שבעה מטר ממני. זה נמשך בערך 40 שניות, אבל הרגיש כמו נצח".
סא"ל ברבי: "באותו זמן אני נמצא באיתור סמוך עם פלוגה אחרת, ויצא שהסמג"ד היה איתם. הם יורים מטול נפיץ, נותנים מכת אש נוספת, ואז המ"פ והסמג"ד נכנסים לתוך המבנה באש".
סגן ב': "המ"פ והסמג"ד התחילו סריקות בתוך הבקתה ואני שומע בקשר: 'שני הרוגים', 'שלושה הרוגים', 'ארבעה הרוגים', 'חמישה הרוגים'. כל הזמן המספר הולך ועולה".
שבעה מחבלים היו שם. חמישה נהרגו ושניים נפצעו קשה. "הם היו חמושים לעייפה", מספר המג"ד. "נשקים ארוכים, אקדחים, וסטים עם מחסניות מלאות, אוזניות של קשר באוזניים. שניים מהם היו עם אפודים קרמיים. מצאנו שם גם מטעני צינור. חוליה ברמת מוכנות גבוהה להוציא פיגוע. הענקנו למחבלים הפצועים טיפול ראשוני והוצאנו אותם לארץ.
"מיד אחרי ההיתקלות שלחנו את תמונות המחבלים לשב"כ, ותוך דקות הם הודיעו לנו שזו החוליה שחיפשנו במשך שבוע וחצי. אחרי האירוע עברתי פלוגה-פלוגה ואמרתי להם: ההישג המבצעי הזה הוא תוצר של עבודה קשה ושל אימונים. יש שכר לעמלכם. אבל אסור לנו להיות מבושמים משכרון ההצלחה".
החובש אביב חן לא היה באירוע עצמו, אבל עזר לטפל בגופות שהובאו למוצב. "אתה רואה כמה גופות שכובות מולך, ולמרות שמדובר במחבלים, בסוף אלה בני אדם. הכנסנו אותם לשקיות והרמנו לאמבולנס. זו פעם ראשונה שאני רואה אדם ללא רוח חיים, אבל הייתי די רגוע. יש בזה גם סוג של למידה. זה יעזור לי בעתיד, בתור חובש".
מלאס וגאס לבקעה
חן, 21, נולד בניו-יורק. בן להורים ישראלים. "כשהייתי בן חמש עברנו לגור בלאס וגאס. להורים היה חשוב לשמור על השפה והתרבות, אז דיברנו בבית כמעט רק עברית". כשהיה בן עשר חזרה המשפחה לארץ, אבל אביו, מנעולן במקצועו, חילק את זמנו בין לאס וגאס ותל אביב. "בגיל 16 חזרתי לארצות-הברית, בעיקר בשביל הלימודים. אמא שלי והאחים נשארו בארץ ואני גרתי עם אבא. הצטרפתי לשבט 'פסגה' של הצופים בלאס וגאס, והפכתי להיות מדריך. השקעתי שם כמעט את כל הזמן הפנוי שלי".
ב-2019 נרשם לקולג' והחל ללמוד מנהל עסקים, אך לא הסתפק בכך. "הצטרפתי להלל, ארגון של סטודנטים יהודים. עבדתי בתוכנית שמלמדת ילדים יהודים על התרבות והשפה שלנו, והשלמתי הכנסה כטבח במסעדה כשרה".
ואז הגיעה הקורונה. "החיים שלי נעצרו. נשארתי בלי עבודה, בלי הקהילה, כלום. זה חירפן אותי. הבנתי שאני חייב לעשות עם עצמי משהו. ואז חשבתי: 'מה אם אתגייס לצה"ל?' תוך שבוע נרשמתי לתוכנית של גרעין 'צבר', וביוני 2021 הגעתי לארץ".
אמו ואחיו חזרו עוד קודם לכן לארה"ב, כך שחן עלה לבדו. "היה לי מאוד קשה בהתחלה". הוא החל מסלול לוחם בחטיבת הנח"ל, אבל אחרי כמה חודשים הבין שזה לא בשבילו ועבר ללביאי הבקעה. "טוב לי כאן ואני אוהב את החבר'ה. יש פה אנשים מכל מקום בארץ ומכל רקע אפשרי".
- ואין רגעים שאתה אומר לעצמך: איזו שטות עשיתי, הייתי מעדיף להיות עכשיו בווגאס?
"לפעמים אני שואל את עצמי בשביל מה אני צריך את זה, אבל אז אני נזכר למה אני פה. גם אם אני עושה משהו שנראה לא הגיוני או תקוע שעות בעמדת שמירה, אני יודע שזה כדי להגן על המדינה והעם שלי. וזו לא רק ציונות; זו גם הרפתקה. אני חווה פה דברים שלא אחווה בשום מקום אחר".
- ובכל זאת, לאס וגאס.
"נכון שגדלתי באחד המקומות שנחשבים להכי שווים בעולם, אבל וגאס בשבילי היא לא בתי מלון וקזינו. בשבילי זו פריפריה. והאמת שזה מקום די משעמם בשביל חבר'ה מתחת לגיל 21. פחות התחברתי לאורח החיים שם".
מאז הגיוס נסע פעמיים לבקר את משפחתו בארה"ב, מה שמעורר את קנאתם של כמה מחבריו. "יש כאלה שמסתכלים על זה כאילו טסתי לחופשה בווגאס. לפעמים אני מקבל יום סידורים, והם לא מבינים שאני צריך לעשות הכל בעצמי. אין לי פה משפחה שתעזור לי. כשהייתי חולה בקורונה הלכתי 12 ק"מ ברגל מהקיבוץ למד"א בבית-שמש כי לא היה מי שיסיע אותי ולא רציתי להדביק אף אחד. אני לא רוצה צומי, אבל אני כן רוצה שאנשים יבינו שלא פשוט להיות חייל בודד".
כומתת הג'ירפה
"יצא לי להשתתף במעצרים של פעילי חמאס, אבל זו פעם ראשונה שיורים עליי", מסכמת סמלת א' את האירוע. "אין בן אדם שלא מפחד, גם אם זה לוחם בסיירת מטכ"ל. יש אנשים שיקפאו ואני שמחה שזה לא קרה לי. שמונת החודשים שאתה לומד להיות לוחם מכינים אותך לרגע הזה מבחינה מקצועית. אבל הם לא מכינים אותך רגשית לסיטואציה שאתה מסתכל למחבל בעיניים. ואז, כשאתה חוזר למוצב והולך להתקלח, פתאום כל המעצר הזה, כל הסרט, עובר לך בראש שוב ושוב ושוב".
- איך הגיבו החבר'ה שנשארו במוצב? הם מקנאים בך?
"דיברתי עם החברה הכי טובה שלי והיא לא מפסיקה להתגאות בי. משוויצה שהיא חברה שלי. יש אנשים שמבואסים, אבל ככה זה. אגב, ילד מהשכבה שלי, לוחם בדובדבן, יצא גם הוא למעצר ביריחו באותו לילה, אבל באיתור אחר. ואחרי הפעולה הוא אמר לי: 'שאפו, כל הכבוד!"
שאלתי את חברתה לפלוגה, בר, אם התבאסה שלא הייתה באירוע. "מאוד. מאוד מאוד מאוד", ענתה. "אבל אני גאה במי שכן היה. וכבר הייתי במעצרים ובאירועים, וגם יצא לי לבצע ירי באחד מהם".
מי שמסתובב עכשיו עם חזה נפוח מגאווה בחייליו הוא המג"ד ברבי. בן 36 מפרדס חנה-כרכור, נשוי להדס ואב לארבעה, התגייס לגדוד 101 של הצנחנים. כלוחם צעיר השתתף במלחמת לבנון השנייה, ואף קיבל צל"ש על אומץ ליבו בקרב עם חיזבאללה בכפר א-טירי. הוא מילא שורה של תפקידים בחטיבה, בהם סגן מפקד סיירת צנחנים וסמג"ד 202. אבל לפני מספר שנים החליף את הכומתה האדומה בכומתה המנומרת של חיל הגנת הגבולות (שחייליו קוראים לה "ג'ירפה"), שימש כסמג"ד לביאי הבקעה וקודם למפקד הגדוד. "חלום חיי היה להיות מג"ד, ואני שמח שאני בנקודה הזאת".
- ולא מדגדג לך לפעמים לחזור לצנחנים?
"לא. חברים שלי, מג"דים בצנחנים, התקשרו אליי אחרי ההיתקלות ואמרו: 'זה אירוע של פעם בחיים'. הם ממש מתקנאים בי. זה אירוע שלא קורה כל יום, בטח לא בתוצאה 0:7. הגדוד שלנו היה אמור להיות מעטפת ליחידות המיוחדות, ומי שנתקל בפועל זה אנחנו. אז כן, קצת קשה לאנשים להכיל את זה".
- השאלה אם גם הצבא רואה את זה כך. חיילי הגנת הגבולות לא מוגדרים כלוחמי חוד אלא כלוחמים רגילים, כך שגם המשכורת שלהם יותר נמוכה.
"צריך לתקן את זה, ואולי אחרי האירוע שלנו ייפלו כמה אסימונים. אנחנו עושים עבודה לא פחות טובה וקשוחה משאר הגדודים שעוסקים בביטחון שוטף. אם תותחנים, שהם אחלה ועושים תפקיד חשוב, נחשבים כלוחמי חוד, למה אנחנו לא? האמת שממש הבוקר, בפגישה עם מפקד זרוע היבשה, העליתי את הנושא, והוא רשם לפניו".
ולא רק את נושא התגמול מתכוון סא"ל ברבי להעלות כלפי מעלה. "אותם שישה-שבעה שהיו במגע הקרוב עם המחבלים הפגינו חתירה למגע, מצוינות, יוזמה, קור רוח, אומץ לב. אני בהחלט מתכוון להמליץ עליהם לצל"ש".
אחרי חותמת כשרות מהשב"כ: נערי הגבעות
ב-8 במאי 2022, אחרי 60 שעות מרדף, נלכדו המחבלים שרצחו ארבעה ישראלים בפיגוע הגרזינים באלעד. השניים הסתתרו ביער נחשונים במצב של אפיסת כוחות וללא מזון ומים. כ-800 חיילים ושוטרים השתתפו במצוד, בהם יחידה שאיש כמעט לא ידע על קיומה עד אותו רגע – צוות ספר המדבר. אחד מלוחמיו מצא בשטח שטרות כסף מגואלים בדם וממצאים נוספים שהובילו אל המחבלים. "מצאנו גם רוכסן של בגד שהיה כנראה של אחד מהם וגם כנף של ציפור – יונה שהם תפסו ואכלו", סיפר אז סגן ט', קצין ביחידה.
הצוות, שהשתתף גם במרדף אחר המחבלים שברחו מכלא גלבוע, כפוף היום לגדוד לביאי הבקעה. הוא יושב בצוקי דרגות ומחזיק ברכבי שטח מדוגמים ובאמצעי תצפית מתקדמים. "אנחנו מומחים בהבאת מודיעין מהקרקע ומהאוכלוסייה, תוך התחככות עם השטח", הסביר סגן ט'.
אחד הדברים שמייחדים את הצוות הוא ההרכב האנושי: חלק מלוחמיו הם נערי גבעות שגויסו לצה"ל אחרי שקיבלו חותמת כשרות מהשב"כ. "אלה אנשי שטח משכמם ומעלה, שעושים עבודה מדהימה בגבול ירדן בתחום הברחות האמל"ח עם הצלחות מבצעיות כבירות. אני שמח שהם תחת פיקודי", מתגאה המג"ד ברבי. "מעבר לכך, זה הישג חברתי אדיר. את אותן תכונות שהם נולדו או גדלו איתן בחוות אתה מביא לביטוי בהקשר המבצעי וזה מוביל לניצחונות". ברבי מדגיש, עם זאת, שיש בצוות גם לוחמים שאינם יוצאי נוער הגבעות.
צה"ל מעדיף להצניע את העובדה שבאותו גדוד משרתים נערי גבעות מצד אחד, ונשים ולהט"בים מהצד האחר. החיבור הזה, חוששים בצבא, עלול לפגוע בגיוס לצוות. אך האמת היא ששתי האוכלוסיות כמעט ולא באות במגע זו עם זו.
כששאלתי את סמלת א' מה היא יודעת על צוות ספר המדבר, ענתה: "וואו! הם מטורפים".
- מה הם עושים?
"אתה יודע, דברים סודיים כאלה. אנחנו רואים אותם מדי פעם, אבל אין קשר ממש טוב. אני יודעת שהם סופר־מקצועיים, יודעים ערבית, מכירים טוב את השטח".
- יש שם גם נערי גבעות. יצא לך להיתקל בהם?
"מה זה נערי גבעות?"
- אלה עם הכיפה הגדולה והפאות.
א' צוחקת. "אה, אלה, כמו נצח יהודה".
- בדיוק. נתקלת בהם?
"כן".
- ויצא לך לדבר איתם?
"היי, שלום, מה נשמע. לא ממש שיחות עמוקות".
