יום הכיפורים הוא זמן טוב לעשות חשבון נפש כן, לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הקבוצתית. במשך שנים רבות נשלט הדיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני בידי פתרון שתי המדינות. בעידן נתניהו נטשה ישראל את הפתרון הזה, ולאחר שהסתיים - כדאי לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמנו בכנות: לאן ממשיכים מכאן? אם לא שתי מדינות לשני עמים, אז מהו בדיוק החזון החלופי של ישראל? כשאנו מדמיינים את העתיד, מה בדיוק אנחנו רואים שם?
בואו נניח שהתסריט הישראלי האופטימי ביותר יתממש, והיא תוכל להגשים את חזונה במלואו. איך זה ייראה? במקרה הזה, קצת כמו עם מדיניות הגרעין שלנו, רוב הישראלים יעדיפו להשאיר את הדברים עמומים. אבל כשחיים בישראל עם אוזניים קשובות ועיניים פקוחות, החזון החלופי בהיר כמו השמש הים-תיכונית שלנו.
בקצרה, הכוחות השולטים בישראל עברו מפתרון שתי המדינות לפתרון שלושת המעמדות. הם חוזים מדינה אחת בין הים לירדן, שבה יחיו שלושה סוגי אנשים: יהודים, שייהנו מכל הזכויות; ערבים סוג א', שלהם יהיו חלק מהזכויות. וערבים סוג ב', שלהם לא יהיו כמעט זכויות. זו המציאות כבר היום, ואם לשפוט לפי הקולות בקלפי, נראה שרוב היהודים בישראל מעדיפים שככה זה גם יישאר. לתמיד.
השד במנורה
פתרון שלושת המעמדות אינו חדש, זה עשרות שנים שישראל מיישמת אותו - בשיטת הסלמי, צעד אחר צעד. אלא שעד כה, ישראל הכחישה את כוונותיה; היחס השונה שניתן ליהודים, לערבים אזרחי ישראל ולערבים שאינם אזרחים - הוצדק בטענה שמדובר במצב זמני, שנובע מצורכי הביטחון של מדינת ישראל. גם כיום, כשנציגים ישראלים נושאים נאום פומבי - נניח, בעצרת הכללית של האו"ם - הם לא יעזו לדבר בגלוי על פתרון שלושת המעמדות כפתרון קבע. זה פשוט לא מריח טוב.
במקום זה, נציגי ישראל ידברו ארוכות על אתגרי הביטחון של ישראל, או יסבירו שלמרות שהמרחב בין הירדן לים שייך כולו לישראל - היא לעולם לא תצטרך לתת זכויות הצבעה לתושבי שכם או בית-לחם, כי הם שייכים לאיזה מין יצור פלאי כזה שנקרא "הרשות הפלסטינית". זהו יצור מיוחד במינו, הדומה קצת לשד של אלאדין.
האם לא נוכל להודות שאנו הולכים לכיוון פתרון שלושת המעמדות? כלומר, לכיוון מדינה אחת ששני מיליון מאזרחיה מופלים לרעה בחינוך, במגורים ובשיטור ושמיליונים לא זכאים אפילו להצביע בבחירות
רוב הזמן, היצור הזה סגור בתוך מנורה קטנטנה ולא מפריע לנו לפעול כרצוננו. ישראל הרי שולטת במרבית האדמות והמים, ובכל המרחב האווירי והדיגיטלי בגדה המערבית. ישראל גם מתערבת ללא הרף בחיי היום-יום של התושבים הפלסטינים וקובעת, למשל, כמה זמן תיארך נסיעה משכם לבית-לחם, והאם משפחה חברונית תוכל לצאת לחתונה של בן הדוד בירדן. דפדפו רגע לעמוד האחרון של העיתון הראשי ותסתכלו בפינה השמאלית העליונה. מופיעה שם מפת תחזית מזג האוויר. כל המרחב שבין הים לירדן - כולל אפילו את רצועת עזה - צבוע בצבע אחיד. את הרשות הפלסטינית לא תאתרו גם עם זכוכית מגדלת.
אבל כשאנחנו צריכים להתנער מאחריות - למשל האחריות לחסן את האוכלוסייה הפלסטינית נגד קורונה - צריך רק לשפשף את המנורה, ושזאם! פתאום צץ היצור הזה במלוא הדרו, ומסיר מאיתנו כל אחריות. "לחסן את תושבי שכם ובית-לחם? אבל איך אנחנו קשורים אליהם? שכם ובית-לחם בכלל לא שלנו, זה של הרשות הפלסטינית".
אבל אולי ביום הכיפורים, כשכל אחד עם עצמו בלבד, או עם חבר מרעים שאפשר לסמוך עליהם, נוכל להיות גלויים יותר. האם לא נוכל להודות שאנו הולכים לכיוון פתרון שלושת המעמדות? כלומר, לכיוון מדינה אחת ששני מיליון מאזרחיה מופלים לרעה בחינוך, במגורים ובשיטור, ושמיליונים נוספים מתושביה לא זכאים אפילו להצביע בבחירות. מדינה אחת, ובה שלושה סוגים של אנשים. מדינה אחת, שבה סוג אחד של אנשים תמיד ייהנה מעדיפות לביטחון אישי, לתנועה ולתעסוקה.
יש אנשים שזה מזכיר להם דוגמאות היסטוריות כאלה ואחרות. זה לא רלוונטי. אין שני מקרים זהים בהיסטוריה, וברגע שעורכים השוואות היסטוריות, מיד מתחילים להתווכח אם זה דומה, לא דומה ועד כמה דומה למה שקרה פעם, ושוכחים לדבר על העיקר – מה קורה כאן ועכשיו. על זה צריך לדבר.
בוגדים
הכלל הראשון של פתרון שלושת המעמדות הוא שאסור לדבר על פתרון שלושת המעמדות. לפחות לא בפומבי. אסור לדבר עליו בפומבי כי ברור שהוא אינו פתרון צודק. הוא נובע מתוך השקפת עולם שמעמידה מעל הצדק עיקרון אחר - נאמנות שבטית. מי שמאמינים בעקרון הנאמנות השבטית, סבורים שעצם הדרישה לצדק עבור מי שאינם בני השבט הוא בבחינת בגידה.
בעוד שלא מקובל אצלנו לדבר בפומבי על פתרון שלושת המעמדות, המילה "בוגד" נזרקת לחלל האוויר חדשות לבקרים. במקור, "בוגד" היה מי שלדוגמה מסר סודות צבאיים למדינת אויב. למשל, מרקוס קלינגברג שהעביר לסובייטים מידע על תוכנית הנשק הביולוגי של ישראל. היום לעומת זאת, לדידם של ישראלים רבים, "בוגד" הוא כל מי שסבור שהצדק חשוב לפעמים יותר מהנאמנות לשבט היהודי. מי שבשם הצדק מתנגדים לפתרון שלושת המעמדות, קיבלו העלאת דרגה מסתם "יפי נפש" ל"בוגדים", אפילו אם בצה"ל יש להם דרגת אלוף.
לפני שמשננים "אשמנו, בגדנו, גזלנו", כדאי קודם לשאול את עצמנו על פי אילו עקרונות מוסריים אנחנו מגדירים אשמה, בגידה וגזל. האם אנחנו חושבים שיהודים הם אנשים עליונים מטבעם?
חשבו למשל על היחס לבג"ץ, שפעמים רבות מואשם גם הוא בבגידה. הבעיה שיש לישראלים רבים עם בג"ץ לא נובעת מפסק דין מסוים, או מזהותה של שופטת זו או אחרת. הבעיה נובעת מזהותו של בג"ץ עצמו – שהוא בית הדין הגבוה לצדק, ולא בית הדין הגבוה לנאמנות. בפועל, בג"ץ לא הכשיל עד כה אף לא אחד מהמהלכים העיקריים שמובילים אותנו לפתרון שלושת המעמדות, אבל מי שמעוניינים בפתרון הזה חוששים שיום אחד, אולי, הוא בכל זאת ינסה להתנגד לו, בשם אותו הצדק. לכן הם מעדיפים לחסל מבעוד מועד את בית הדין הגבוה לצדק, הם לא רוצים שיהיה במדינה מוסד כלשהו המחויב לצדק מעל לנאמנות.
שימפנזים
אפשר להבין את מי שמציבים נאמנות מעל צדק. עומדות מאחוריהם מיליוני שנים של אבולוציה. כל בעלי החיים החברתיים - מנמלים ועד שימפנזים - מקדשים את הנאמנות לקבוצה שלהם. שימפנזים אמנם מבינים גם מהו צדק, אבל עבורם הוא תמיד משני לנאמנות. בסכסוך בין שני חברים בלהקה שלהם, שימפנזים לפעמים מתייצבים לצד הצדק. אבל בסכסוך בין חבר בלהקה לבין שימפנזה זר, שימפנזים תמיד יעדיפו את החבר, אפילו אם ברור שהצדק נמצא בצד השני. כך נוהגים גם בני אדם במצבים רבים, כגון בסכסוכים בין כנופיות פשע או ביריבויות בין קבוצות ספורט (כשמראדונה כבש גול עם היד, אוהדי ארגנטינה לא מחו על אי-הצדק, אלא טענו שמדובר ביד האלוהים).
החישוב כאן ברור לגמרי. בהרבה מאוד מצבים, אם אני אעדיף את הצדק על פני הנאמנות לשבט זה יזיק לאינטרסים שלי, ועשוי אפילו לסכן את החיים שלי. אבל בדיוק משום כך קוראים להעדפת הצדק בשם "מוסר" ולא "אינטרס". המוסר קיים עבור אותם מצבים בחיים שבהם האינטרס מושך לכיוון אחד, והצדק מושך לכיוון אחר. אין ספק שיותר קשה להתנהג באופן מוסרי מאשר להתנהג באופן אינטרסנטי. זו כנראה הסיבה שהדת היהודית קבעה יום מיוחד בשנה כדי שנשאל את עצמנו, "האם אנחנו מתנהגים בצורה מוסרית מספיק?" לא צריך יום מיוחד לשאול את עצמנו, "האם אנחנו מתנהגים בצורה אינטרסנטית מספיק?" - את זה אנחנו שואלים ממילא כל הזמן.
אז ביום הכיפורים הזה, לפני שמשננים "אשמנו, בגדנו, גזלנו", כדאי קודם לשאול את עצמנו על פי אילו עקרונות מוסריים אנחנו בכלל מגדירים אשמה, בגידה וגזל. האם אנחנו חושבים שיהודים הם אנשים עליונים מטבעם, שזכאים לזכויות יתר מיוחדות? האם אנחנו חושבים שצדק לפעמים חשוב יותר מנאמנות שבטית, או שהנאמנות לשבט תמיד עליונה על הצדק? והאם יש בכל זאת דרך ליישב בין התביעה הערכית לצדק לבין התביעה השבטית לנאמנות, מבלי שנצטרך לבחור בין השניים, ומבלי שהרצון לעשות צדק ייחשב במקומותינו לבגידה?
- הכותב הוא מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ומחבר רבי-המכר "קיצור תולדות האנושות", "ההיסטוריה של המחר", "21 מחשבות על המאה ה-21" ו"תולדות האנושות: היסטוריה מאוירת"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
