זוכרים את המשחק "מה לא הגיוני בתמונה"? תנו מבט בהזמנה המצורפת לעיל בדבר הענקת "אות החלוצים החדשים" של האיגוד הספרדי העולמי. תסתכלו פעם על הכותרת ופעם על רשימת השמות, ונסו להבין מה הקשר ביניהן.
שושנה היא בת קרוב ל-90. היא ובעלה גידלו את שבעת ילדיהם באחד ממושבי שנות ה-50 בהרי יהודה כשעוד לא היו דרכי גישה סלולות ואת הדרך לירושלים עשו בבוץ ובגשם. כשמים זורמים בצריפים היו בגדר חלום, ואת הצרכים עשו בחוץ, שושנה הקימה גני ילדים במושב ואפשרה לאימהות לתת יד גם בעבודת המשק, בחקלאות ובלולים. אין חולק, חלוצה אמיתית.
א-מ-מה, אף שהיא ובעלה הם ממייסדי המושב, שעברו את התלאות בשנים הקשות, עבדו בפיתוח החקלאות, הניחו את התשתית לביצור הכלכלה והחברה ועוד ועוד סופרלטיבים המתוארים במטרות "אות החלוצים החדשים", למרות כל אלה, היא ובעלה – או אחרים בני דמותם - אינם ברשימת 70 הנבחרים של האיגוד הספרדי העולמי בראשות פרופ' שמעון שטרית (איש עתיר זכויות, שאגב מתמודד לתפקיד נשיא המדינה, שכידוע נבחר על ידי הח"כים).
מפורסם אחר ברשימה, שבינו לבין עיירות פיתוח אין דבר וחצי דבר, והתעניין לדעת מה פשר הכבוד המוזר שנפל בחלקו, נענה כי "לא מצאו למי לתת", ועל כן הסתפקו בשם המזרחי שלו
כמו שושנה ובעלה יש רבים אחרים ברחבי הארץ - בעיירות הפיתוח ובמושבים, בוגרי המעברות, אחיות, רופאים, נשות ואנשי חינוך, יזמים, תעשיינים, חקלאים, פעילי תנועות הנוער ועובדי הרשויות המקומית בשנים המכוננות של המדינה. מדובר באלפי חלוצים אמיתיים שלשמחתנו רבים מהם עדיין חיים איתנו, אבל הם לא יזכו באות "השותפות במפעל החלוצי המפואר".
מי כן נמצאו זכאים לקבלת האות? שרים צעירים ממפלגת כחול לבן, ח"כים מהקואליציה, עורכי דין מוכרים ועוד סלבס וידוענים ממוצא מזרחי שבחלקם טרם חצו את שנות ה-30 של חייהם ונולדו הרבה אחרי השנים הרלוונטיות. חלקם אפילו נציגי הדור שעזב את השיכונים ואת עיירות הפיתוח לטובת קריירה מצליחה במרכז הארץ.
חלוצי עיירות הפיתוח והמעברות, שברובם מזרחים (לא רק), כמעט ואינם מוכרים לציבור הרחב. התיעוד והמחקר של התיישבות שנות ה-50 מלווים לרוב במבט ביקורתי כלפי מדיניות הממשלה דאז (כמו ב"סלאח, פה זה ארץ ישראל" של דוד דרעי), ומתמקד בטענות הקיפוח ובדרכי הרמייה שסייעו בהבאת העולים ליישובי הספר, בבעיות התעסוקה, הכלכלה והדיור.
מי שטרם נחקרו וזכו להוקרה הם הארגונים והיוזמות המקומיות, מערכות הרפואה, החינוך והתרבות שצמחו באותם יישובים, בתי הכנסת, שיעורי התורה, החנויות והמסחר שהתפתחו בתנאים קשים וכמעט ללא משאבים, והיוו את הבסיס האורבני לעיירות ולמועצות המקומיות שאנו מכירים כיום. היזמים ופעילי החברה המקומיים, שנגד כל הסיכויים יצרו תרבות וחברה והתעקשו להישאר בעיירות ובמושבים, דווקא הם מעולם לא זכו להוקרה ובטח שלא הוכרו כחלוצים.
צודקים מחלקי האות שראוי לפתח את הנרטיב החלוצי ולטפח את תחושת הגאווה באמצעות העלאה על נס את תרומת המייסדים ונציגי דור ההמשך. אלא שבבחירה בידוענים שממילא לא סובלים מחסך ביחסי ציבור, הם לא רק הפנו את גבם לחלוצים האמיתיים ולסיפור שטרם סופר, אלא חיזקו את נרטיב "הקמת המדינה" שמותיר את פנתאון המפעל הציוני רק לאנשי העליות הראשונות, מייבשי הביצות, לבילויים ולחובבי ציון, מחרקוב ומאודסה, שמבלי להפחית בחשיבותם, מספרם לא התקרב למאות האלפים שעלו לישראל בשנות ה-50.
אבי בניהו, למשל, עיתונאי שגדל בתל אביב ושימש כדובר צה"ל, שהוא אחד מ-70 מקבלי האות, תהה בעצמו בטוויטר: "אשריי, חלוץ אני. לא יודע על מה ולמה בחרו בי, אבל אני מעריך...".
מפורסם אחר מרשימת מקבלי האות, שבינו לבין עיירות פיתוח אין דבר וחצי דבר, ואשר התעניין לדעת מה פשר הכבוד המוזר שנפל בחלקו, נענה כי "לא מצאו למי לתת", ועל כן הסתפקו בשם המשפחה המזרחי שלו.
לא ברור מה יותר מקומם: העובדה שמשרד התרבות והספורט והפדרציה הספרדית כולה לא הצליחו למצוא את חלוצי הפריפריה ועיירות הפיתוח, מה שמצביע על התפיסה כי אין באמת חיה כזו? או ההחלטה להעניק את תואר "החלוץ החדש" למי שפרופ' שטרית או משרד התרבות חפצים ביקרם, בבחינת יד רוחצת יד ובלי קשר לפועלם?
כמובן, חשוב להסתייג ולציין שבין מקבלי האות נמצאים גם ראויים מאוד למטרותיו. אבל זה סיפור הנצחת ההשכחה כולה על רגל אחת: תחת מעטה של תיקון עוול, מוחלף עוול בעוול, ועל הדרך מנוצל לטובת השררה והפוליטיקה.
ואגב, אם כבר תיקון עוול היסטורי, מדוע רק 17 חלוצות מתוך 70 חלוצים?
- עו"ד בתיה כהנא דרור היא פעילה חברתית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
