אזור רפיח שבדרום רצועת עזה הפך כבר מזמן למקלט צפוף מאוד עבור העזתים שפונו מבתיהם, אך כעת - עם העמקת התמרון הקרקעי של צה"ל בחאן יונס ובמחנות הפליטים במרכז הרצועה - המספרים הולכים וגדלים. לפי אונר"א מדובר על כ-1.4 מיליון עקורים שחיים בה בלבד - מתוך כ-1.8 מיליון עקורים בסך הכול, או 85% מאוכלוסיית רצועת עזה.
ההריסות ברפיח ועיר האוהלים
(צילום: רויטרס)
7 צפייה בגלריה
"הנשים נכנסו לאוהל, הגברים ישנו בחוץ". ילדה ברפיח
(צילום: REUTERS/Ibraheem Abu Mustafa)
הכותרת
לזכור ולא לשכוח: איך מנציחים את 7 באוקטובר?
24:52
רפיח, שנמצאת בחלק הדרומי ביותר של הרצועה וגובלת במצרים, מלאה באוהלים של פליטים שחיפשו מקום בטוח מהמלחמה שהחלה בטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר. הם מצטופפים יחד בגשם ובקור, כשהאוהלים שהוקמו לא מספיקים כדי להגן עליהם.
"רצועת עזה המקום הנורא ביותר על פני כדור הארץ", אמר דובר אונר"א ברצועת עזה, אדנאן אבו חסנה. "אנחנו לא יכולים להתמודד עם הקריסה המתמשכת. רפיח הופכת למקום שלא ניתן לחיות בו, העקורים נדחקים לפה והאזור נמצא על סף פיצוץ. התנאים אומללים בכל ההיבטים - חברתית, כלכלית, הומניטרית".
העקורים עצמם, שכבר חוו מלחמות, מספרים כי הפעם האירוע "אכזרי יותר מאי פעם" - שכן הם מתמודדים עם אתגרים עצומים אפילו כדי להבטיח את צורכיהם היומיומיים הבסיסיים ביתר. בימים אלה הם חויים לא רק צפיפות עצומה והיעדר מחסה, אלא גם עם מחסור חמור במזון - שיש מי שמנצל לטובת "קמפיין הרעבה" נגד ישראל, שצובר תאוצה.
בישראל מנגד מבהירים כי מדי יום בודקת ישראל כ-300 משאיות סיוע, אך עקב כשלים לוגיסטיים של סוכנויות האו"ם - בדגש על אונר"א - רק כ-120 משאיות בממוצע נאספות ממעברי רפיח וכרם שלום ומחולקות ברצועה. למעשה, אומרים בישראל, בכל יום מאות משאיות שעברו בידוק ממתינות להיכנס ולפרוק את סחורתן בתוך עזה. מתאם פעולות הממשלה בשטחים אף פרסם היום באנגלית רשימה של מזונות שנכנסים לרצועה מתחילת המלחמה, והבהיר כי ישראל לא חוסמת כניסה של אוכל או סיוע הומניטרי פנימה.
7 צפייה בגלריה
כ-23 אלף הרוגים, כ-60 אלף פצועים, וסיום האסון המתמשך שהביא חמאס על העזתים לא נראה באופק
(צילום: REUTERS/Ibraheem Abu Mustafa)
עבד אל סלאם חמאד, שהגיע לרפיח עם משפחתו, סיפר כי במשך שלושה ימים הוא לא מצא אוהל למחסה. הוא אמר כי "ביקשנו מעקורים אחרים לקבל לאוהל שלהם נשים וילדים, אז הגברים שם נאלצו לעזוב - והנשים נשארו. אנחנו הגברים ישנו יחד בשטח הפתוח, ואנחנו עדיין מנסים להשיג אוהל. גם אם נמצא אחד, אני לא יודע איפה נשים אותו, בגלל אילוצי המקום".
מוחמד גאנם הצליח להכין אוהל מחתיכות בד בלויות, אבל התקשה למצוא מקום להציב אותו. לדבריו, הוא הלך לאחת מקצוות העיר כדי למצוא מקום שיוכל לשכן בו את ילדיו. "אי אפשר להוסיף אוהל חדש ברפיח", סיכם. "היא הפכה לעיר אוהלים במלוא מובן המילה".
גאנם אמר כי על אף שאונר"א והסהר האדום מחלקים אוהלים ושמיכות, אין מספיק מהם כדי לענות על כל צורכי העקורים שמספרם הולך וגדל. הפלסטינים מספרים כי ניתן לקנות אוהלים גם בכסף, אך המחירים מתייקרים: עליהם לשלם כ-150 שקל למי שיבנה את האוהל, כ-250 שקל עבור לוחות העץ שלו, וצריך לקנות גם מסמרים (40 שקלים) פיסות ניילון או בד (170 שקלים) ומצרכים נוספים כמו ברזנט שיגן עליו מפני גשם ורוח. אוהל מוכן עולה כ-2,500 שקלים, והפליטים אומרים שזה פי 4 לעומת העלות בתחילת המלחמה.
דוברת הסהר האדום הפלסטיני מסרה כי התנאים ברפיח "טרגיים בלשון המעטה". היא ציינה כי לאחרונה חל גידול משמעותי בהגעת הפליטים לעיר, לאור המשך הפעולות הצבאיות של צה"ל בחאן יונס. לדבריה, עזתים מצפון הרצועה שמצאו מחסה באזור הזה נעקרו פעם נוספת ונאלצו להגיע לרפיח.
השטח של העיר רפיח, נציין, עומד על כ-32 קמ"ר - כשכל שטחה של רצועת עזה עומד על 365 קמ"ר, והיא ממילא נחשבת לאחד המקומות הצפופים בעולם. גודלה של נפת רפיח כולה הוא 64 קמ"ר. השטח של פתח תקווה, לשם השוואה, הוא 39 קמ"ר - וחיים בה כ-250 אלף בני אדם.
גם ביום שאחרי המלחמה צפוי שיקום ארוך וממושך של הנזק, שיימשך שנים ארוכות שבהן לא ברור מה יעלה בגורל הפליטים. יותר משלושה חודשים לפרוץ המלחמה, ואחרי כ-23 אלף הרוגים וכ-60 אלף פצועים, סיומו של האסון המתמשך שהביא חמאס על תושבי רצועת עזה לא נראה באופק.
